בין השנים 1995-2000 גרתי ולמדתי בצרפת. כל שנה הייתי חוזרת לארץ לחופשת הקיץ ובנוסף עוד פעם או פעמיים במהלך השנה לביקורים קצרים. כך במשך חמש שנים. החיים בסטרסבורג היו נפלאים, ואהבתי כל רגע שם אבל כמובן שהגעגועים תמיד ליוו אותי. בימי חורף אפרורים הגעגוע היה מורגש יותר, וכשהייתי בארץ לקראת סוף הביקור תמיד כבר רציתי לחזור חזרה לצרפת לחיים העצמאיים שלי שם. כך למדתי שתמיד אהיה חצויה בין כאן לשם, והבנתי שבמקום להלחם בתחושות עדיף פשוט לקבל את המצב הסכיזופרני הקיים.
בסוף כל ביקור בארץ ליוו אותי בני המשפחה לשדה התעופה הישן. זה תמיד היה רגע מרגש וכואב. אחרי התשאול הבטחוני, הצ'ק אין ומסירת המזוודות, צעדנו כמה צעדים אשר הובילו אותנו אל מרגלות המדרגות הנעות, אלה שמובילות לקומה העליונה, השער לעולם, שאליו לא מורשים המלווים לעלות. עמדנו שם, מחובקים ודומעים ומבטיחים לדבר בקרוב ושהזמן יעבור ממש מהר עד לביקור הבא. הצעד הראשון היה הכי קשה, ברגע שדרכתי על המדרגה הראשונה, ההתנתקות הפכה לבלתי הפיכה. הדרגנוע החל לשאת אותי מעלה. הוא אפשר עוד שתי שניות של מבט לאחור בו לאט לאט נעלמים האנשים היקרים לי, קודם הראש, אח"כ הגוף ואז אם אתכופף עוד קצת הצלחתי להבחין בכפות הרגליים. בשלב הזה הגיע רגע הטרנספורמציה. החלטתי שמותר לי לבכות רק עד שאגיע למעלה. ברגע שרגלי דורכת מחוץ למדרגות האוטומטיות אני חייבת להישיר מבט ולחייך. וכך קרה בכל פעם שבקרתי בארץ- הריטואל הקבוע שלי- דמעות למטה במבט לאחור, וחיוך למעלה במבט קדימה.
יש להגיד שכל התהליך ארך שניות מועטות שכן הדרגנוע היה די קצר והתהליכים הנפשיים היו צריכים להתרחש בהתאם (מה היה קורה אם הוא היה ארוך כאורכו של זה שהוצב באגף החדש של מוזיאון תל אביב?).
עם השנים נקשרתי לדרגנוע ולטקס הקטן שלי. הוא יצר לי סדר והבחנה ברורה בין "שני החיים" שהיו לי באותה תקופה. למטה – הבית, המשפחה, החברים, העבר, החום, כל מה שמוכר וגם קצת משעמם. למעלה – החיים החדשים עם מערך נוסף של בית, חברים, הרגלים. מקום חורפי וקר של מחקר, גילוי וסקרנות אין קץ. מקום של עצמאות וחופש שכמותו לא חוויתי אף פעם, וכל זה מטובל במנה של געגועים. בנקודת האמצע על הדרגנוע, באותה שניה שהסטתי את מבטי קדימה, שם היה קו התפר בין שני העולמות שלי. המקום הבנאלי הזה היה עבורי אחד המקומות החשובים בעולם.
הייתי שמחה לייצר עוד נקודות תפר שכאלה בחיים בהן נקודה ספציפית בחלל מציינת שינוי במצב תודעתי באופן מכוון – לדוגמא שטיח הכניסה לבית יכול לציין את הנקודה שבה אני משאירה את המחשבות המציקות וטרדות אחרות בחוץ, או הכורסא המסוימת בסטודיו תוכרז כמחוללת רעיונות וכשאשב עליה יהיה זה רק כדי להגות ולתת חופש למחשבות. טוב, זה לא כל כך פשוט…
בקיץ 2000 חזרתי ארצה, נתב"ג 2000 לא נפתח כמתוכנן, אבל כמה שנים מאוחר יותר, כשטסתי בפעם הראשונה דרך הטרמינל החדש, קצת התגעגעתי לדרגנוע ההוא. בנמל החדש יש רצפת שיש משופעת, שמובילה בצעד איטי ובטוח הישר לליבו של הדיוטי פרי.
מחשבה מקסימה. החזרת אותי פתאום עשר (או יותר) שנים אחורה, אני ממש יכול לראות את המדרגות הנעות האלו.
ניסיתי לחשוב על עוד מקומות כאלו, על נקודות תפר, ועלתה לי אסוציאציה מהשירות הצבאי, שגם כוללת מדרגות: המדרגות של האוטובוס שמחזיר אותך מהבית לבסיס הטירונות. רק שלוש מדרגות שמשנות לך לגמרי את המצב התודעתי. זה עבד אגב רק בצד אחד: הדרך חזרה מהבסיס לבית הייתה אחרת.
ויש גם חיים תודעתיים שלמים בין החיים האלו לאלו ששמורים לזמן הלבד בשדה.
לקחת גם אותי לרגע מיוחד עם הדרגנוע ההוא וגם למחשבות אחרות על "שני חיים" שאני חלק מהם מזה זמן מה. תודה.
באמת היה מתבקש שהאדריכל של הטרמינל החדש ייתחשב בחויה הבלתי נשכחת הזאת של העליה במדרגות העולות, כשכל המלווים נשארים מאחור. לפחות איזו מחווה כלשהי
בלא מעט סרטים ישראליים (למרות שעכשיו אני נזכר רק בצ'ארלי וחצי) ניצל הבמאי את המדרגות האלה שמסמלות פרידה והתחלה מחדש
מקסים. ואיזו מילה יפה זאת דרגנוע.
שמת את האצבע על החלל בנתב"ג החדש
stairway to heaven , escalator to hell