הייתי חמישה ימים בלונדון ויש הוכחות מצולמות (כמעט) לכל רגע. לא בקרתי בלונדון כבר קרוב ל-12 שנים ואחד הדברים שממש השתנו הוא כמות המצלמות במעגל סגור המפוזרות בעיר. מדובר במדינה הכי מרושתת במצלמות בעולם (4.2 מיליון, מצלמה על כל 14 תושבים וזה הולך להיות מוכפל בשנים הקרובות). ספרתי, באוטובוס קומותיים […]
תודה לאלוהי הדד-ליין. תודה שברא אותי נתין כל כך ממושמע וצייתן. הדד-ליין הוא האור שלי, הוא התשובה שלי, אני מהלל אותו בבוקר וחושב עליו רגע אחד לפני שאני הולך לישון עם שקיות צ'יפס על המיטה (ומועך את הכל שאני מסתובב). אני זוכר שפגשתי את אלוהי הדד-ליין לפני שבע שנים […]
עד לפני 20 שניות (וחמישה ימים) חשבתי שאכתוב על העניין הבא: אתם מכירים את האנשים שמזמינים מכם עבודה ואתם שואלים "למתי צריך את זה"?, והם אומרים: "לאתמול"? עם אנשים כאלה אני לא מתעסקת. אבל בבת אחת, לפני 40 שניות, שלוש שורות וחמישה ימים (חמישה ימים כי שבת היום, ובעוד שש […]
אוסף של ג'אנק על המדרכה זה תמיד אירוע משמח. כשזה על הפינה של השדרה השניה ורחוב 11 – מדובר כבר בחגיגה. הצטרפתי לבחור ההודי שנבר בערימת המגזינים של פלייבוי וינטג'. הוא קצת התפדח כשראה אותי, תחב את המגזינים אל בין דפי ספר אמנות כלשהו והסתלק עם מעט השלל שהספיק ללקט. בשלב זה של היום טרם קראתי את תורתו של קארים ראשיד "Design your self" ומכיוון שכך, הרמתי קופסא נאה וצבעונית שהכילה מודל של ספינה להרכבה והמשכתי הביתה מאושרת. אילו קראתי הייתי יודעת ש: אסור לצבור חפצים.
כושר הכיסוי של עדשת מצלמה מבטא את יכולתה של העדשה להטיל קרני אור באופן שווה לכל אורך הפרייים. במצבים בהם לעדשה כבר אין כושר כיסוי ייראו בפינות הפריים החשכות הממסגרות את הצילום במעין מעגל כהה.
תשע בבוקר. הליכה לעבודה. הרגליים, כמו המחשבות, מחליפות אחת את השנייה במהירות. אחת מתחילה, שנייה עוקפת ושוב ההיא מגיעה משום מקום כאילו חוששת להישכח. אל תדאגי מחשבה, לא אשכחך לעולם. חסרה בי היכולת להניח אותך בצד. גם אם ממש אשתדל, הסיכוי שתישארי שם קלוש ביותר. במיוחד אם את קשורה למה […]
פרויקט ללא שם בינתיים, המבוסס על משחק הכתיבה הנושן עם המשפטים החלקיים והדף המתקפל בהדרגה: כל משתתף בתורו תורם את חלקו בדיסקרטיות לסיפור ההולך ונרקם, ובסופו של משחק נחשף לעיני המשתתפים התוצר המוזר והמשעשע (בדרך כלל). בפרויקט זה אנחנו מנסים לקחת את המשחק הישן ולתת לו ביטוי דיגיטלי – […]
מחשבה זו משתייכת לז'אנר הדברים שקודם החלטתי מתוך תחושה, ואז אני מתחיל לנסות להסביר. קצת ריברס אנג'נירינג אף פעם לא הרג אף אחד, חוץ מאלה שבטח כן. אני לא איזה […]
לא בא לי לכתוב על מעגלים! במקום זה אכתוב על נקודות, שזה כמעט כמו מעגלים, רק עם מטען תרבותי אחר, והרבה פחות שאנטי. שאלו אותי כמה פעמים […]
בכל פעם שממשלת הצללים, תאגיד-העל או מפרסם כלשהו רוצים לדחוף לנו משהו בניגוד לרצוננו הטוב, שיקול דעתנו, וההגיון הבריא, הם מציעים זאת בחינם, לעולם מציינים מפורשות ובאופן בוטה היותו של […]
כבר לא מעט שנים שאני מתעדת התרחשויות מתחת לחלון שלי. אותו חלון, אותה כיכר, ובמבט בכיוון הקבוע, גיליתי שהעולם הוא הנהר אליו אינני נכנסת פעמיים (הרקליטוס). עדשת המצלמה מקפידה לקלוט תמיד אותה רחבה אפורה ושני שולחנות שח ושש-בש, והשאר - לפי מה שמתרחש. וקורים דברים. גם כשנדמה שלא קורים. לא הכל תיאטרון או דרמה. לפעמים אלה סיפורים ממש עדינים.
באוניברסיטת סטנפורד נעשתה עבודת דוקטורט שחקרה האם אנשים מצליחים לזהות מנגינות מתוך תיפוף באצבע. אדם אחד מתופף מנגינה באצבע על שולחן ואדם אחר צריך לזהות את המנגינה מתוך התיפוף. המתופפים היו בטוחים שניתן לזהות את המנגינה בסיכוי של לפחות 1:2, בכל ניסיון שני המנגינה תזוהה. כלומר, לתחושת המתופף, התיפוף נושא בחובו את המידע על המנגינה בשקיפות שעשויה להיקלט על ידי כל אחד. בפועל הצליחו המקשיבים לתיפוף לזהות את המנגינה רק פעם אחת מתוך כ-40 ניסיונות. מדוע קיים פער כה גדול בין הערכת המתופפים לבין הזיהוי בפועל של המקשיבים לתיפוף? "קללת הידוע" – הידיעה משבשת את הערכת היכולת שלנו לתקשר עם חסר הידע.
http://www.youtube.com/watch?v=cNI45bjCzbU תראו את זה. סיגריות בלי לוגו באוסטרליה. עוד תקדים שמצטרף למגמה, שכבר הזכרתי פעם. הנה לינק לידיעה בנושא בעברית, ועוד לינק לידיעה באנגלית. מה אתם אומרים? –
הצלחתי להישאר ער 22 שעות ביממה במשך ארבע שנים. לאורך חלק גדול מהתקופה שבה למדתי עיצוב, הרגשתי שהנה זה קורה, אוטוטו, אני הולך ללמוד את הדבר האמיתי. עיצוב. אבל זה […]
אני טור. טור תמיד הוא מלבן, לעולם לא יהיה ריבוע ואפילו לא כמעט מושלם כמו ריבוע. נידון להיות מלבן. משתנה ומוכן למה שיכיל בתוכו. דופן אחת תמיד גדולה יותר מהשניה, […]
