תשע בבוקר. הליכה לעבודה. הרגליים, כמו המחשבות, מחליפות אחת את השנייה במהירות. אחת מתחילה, שנייה עוקפת ושוב ההיא מגיעה משום מקום כאילו חוששת להישכח. אל תדאגי מחשבה, לא אשכחך לעולם. חסרה בי היכולת להניח אותך בצד. גם אם ממש אשתדל, הסיכוי שתישארי שם קלוש ביותר. במיוחד אם את קשורה למה שהיה או למה שיהיה. אם את קשורה למה שעכשיו, זה כבר סיפור אחר לגמרי. במקרה כזה אפשר שאניח לך לנפשך על מנת שתוכלי לפנות מקום למחשבה חשובה יותר המיועדת להפריע את מנוחתי.
אבל נחזור לרגליים. אלה שבתנועתן יכולות למתוח קו בין שתי נקודות על מפה של עיר. כמו המשחק הזה שמותחים קוים מנקודה אחת לאחרת ובסוף התמונה מתבהרת ומתקבל הדימוי המיוחל. יש משהו חזק בעצם ההנעה של עצמך. שינוע עצמי ממקום למקום באופן אקטיבי. אפילו באופן הכי בסיסי כמו הליכה. כשחושבים לרגע זה הרי בכלל לא מובן מאליו שאדם יכול לעבור מרחקים ולהגיע למקומות באופן שאינו תלוי בדבר מלבד שתי רגליו הבריאות ורצונו האישי. תיאורטית אין דבר שיכול לעצור אותו. כמה כוח יש בזה. הבחירה לזוז, להתקדם ללא תלות חיצונית, היא החופש המוחלט. האקטיבי נשאר בתנועה מתמדת. היכולת להניע את עצמנו מאפשרת שינוי, והיא קיימת בנו כברירת מחדל באופן כמעט אוטומטי, ממש כמו היכולת ללכת. כל שנותר הוא ללמוד להשתמש בה לסוגים נוספים של תנועה. ככל שזזים יותר, ככל שמותחים עוד ועוד קווים בין נקודות, כך מתגלה התמונה ומתקבלת המשמעות וההגיון ואפשר להבין לאן הלכנו ולמה בעצם, ומה יצא לנו מכל זה. העיקר להישאר בתנועה. להמשיך להניע את הרגליים של הקיום. כמו גלגל שיניים, כמו מפל, כמו זיקוק על חוט ברזל. יש משפט כזה שתלוי על קירות, למשל בחומוסיה או בתור לרופא שיניים, שאומר שבחיים, אם קל לך, כנראה שאתה בירידה. אני לא יודעת למי קל ואיך או אם זה יתכן בכלל, אני גם לא אומרת שקשה. אני רק חושבת שזה לא משנה אם אתה בירידה או בעליה, משנה שאתה לא נשאר במקום. ומידי פעם רצוי לזכור להתרחק, לעשות זום אאוט, להתבונן על מה שיצא מכל הקווים האלה, ולא להתבאס גם אם זה סתם קשקוש. אולי בפעם הבאה תצא לך שמש.
קשה לי להתחבר למה שכתבת, כי עושה רושם שמדובר באיזושהי תובנה אישית, אבל אהבתי את הלך הרוח.
אהבתי מאוד. גם הכתיבה עצמה כאילו מתחילה בהליכה וצוברת תאוצה. מקסים :)