חזרתי לאחרונה לעיין בצילומים של סינדי שרמן ומשכה אותי בעיקר הסדרה שצילמה בשנות ה־70 המאוחרות שנקראת Untitled Film Stills. בסדרה זו כ־80 צילומים שבהם היא מביימת סיטואציות סטראוטיפיות מתוך סרטי קולנוע. היא הבמאית, השחקנית, הצלמת, היא האישה שמעצבת עצמה כסטראוטיפ נשי של זמנה ויוצרת את התמונה האחת והמכלול של הסדרה. סינדי שרמן משוחחת עם זמנה ויוצרת צילומים מקוריים, כלומר היא המקור ההוגה, המעצב, והנוכח בעצמו בצילומים, היא עצמה הינה כל הדמויות, שחקנית סטילס. היא גם המפעילה את ציוד הצילום והתאורה המאפשרים את יצירת הצילומים והיא כמובן גם שולטת בתוצר הסופי במיומנות. את סידני שרמן ניתן לראות כיוצרת עצמאית המגיבה למציאות הסובבת וככזו נתפסת כיוצרת אינדיבידואלית. ראיה זו מאבדת את מקומה בימינו לראיה יותר מורכבת, בה היוצר היצירה והמשמעויות הינן תמיד שרויים במציאויות שזורות זו בזו, המשתנות ללא הרף ולכן לא ניתן לקבוע באופן מוחלט את המָקור, המֵקוריות והמִקריות.
שאלתי את עצמי כיצד היה פרויקט כזה מתהווה בימינו, מה הסטראוטיפים הנשיים של היום, מה הסיטואציות הסטראוטיפיות וכיצד הייתי מצלם אותם היום. יצאתי לדרך, כלומר התיישבתי מול מסך המחשב והתחלתי לטייל ברחבי רשתות העולם.
הרבה השתנה במהלך השנים האחרונות באופן שבו אנו מצלמים, מציגים ומבינים צילומים. דברים שהיו ברורים ומוחלטים בעבר איבדו את קווי המתאר המגדירים אותם. ההפרדה של מציאות וירטואלית ואמתית והאמירה צילומים אינם משקרים נשמעת מגוחכת בימי הפוטושופ ויוצרי המציאויות המוגברות, אין מציאות וירטואלית או אמיתית כלעצמן, הן תמיד שזורות זו בזו. ההבחנה מתי אנחנו און-ליין ומתי אנחנו אוף-ליין, האם בכלל קיים קו המפריד בין החיים פה לחיים שם, ברשת. היכולת לקבוע מה קיומו קונקרטי ומה מתקיים מתוך הפרשנות, ואף מי המצלם ומי מצולם.
את התמונות המוצגות כאן צילמתי בעזרת תוסף לדפדפן האינטרנט. התוסף מאפשר לי לצלם אזור שהגדרתי במסך המחשב, בהתאם לבחירתי, בכל שנייה שאבחר. בהשראת עבודתה של סינדי שרמן בחרתי לצלם נשים המציגות עצמן ברשת באמצעות מצלמות הווידאו שלהן בזמן אמת, Live Camera. הן בוחרות את מה שנראה, את הסביבה, האווירה, הלבוש, ההבעות, הסיטואציה, הסצנה, וכמובן את המצלמה וזווית הצילום. נשים החיות בכל רחבי הגלובוס מצוידות במקלדת, עכבר ומצלמה, מקושרות לכל מקום, מופיעות על מסכים ומצטלמות באופן סינכרוני, כמיתוך קפיצות קוונטיות במחשבים האישיים באשר הם. אני יושב וצופה ובוחר את הרגע שבו אצלם אותן, נע בתגובה לסיטואציות המתרחשות לעיני. לעיתים מידע אותן שאני מצלם ואז מצלם את תגובתן. מקפיא את זרימת ההתרחשויות החיים, כפי שעשו ועושים צלמים כל העת. אני בוחר מתוך הסיטואציות שהקפאתי מה ואיך לעבד, מה להציג.
אפשרות התגובות חסומה.