תמיד שנאתי ספורט. שנאתי לעשות ספורט ושנאתי לצפות בספורט. משעורי ההתעמלות בתיכון הייתי מבריזה עם חברות ובורחת לשינקין לקנות קסטות של הפיקסיז באוזן השלישית ולאכול פרוזן יוגורט בגינה. בימים האחרונים, כשמכל פינה צצות תמונות של אנשים רצים, קופצים ושוחים ניסיתי לברר עם עצמי למה בעצם זה כל כך משעמם אותי. […]
דרך חיים בר-לב, אמצע הקיץ, 2012. חמישה לוחות, על כל אחד מהם משורטטת האות אל"ף. מסביב – אחר צהריים כרגיל. תערוכות גמר מנמנמות, אנשים מתאדים, מכוניות וירח מלא מתחיל לבצבץ בשמיים. לא זכור לי שטיזר כזה או אחר על שלט חוצות עורר סקרנות באופן הזה. פרויקט גמר נועז? מסר מחייזרים? […]
בעיתון "נֹגה היקרה", שהוצאנו לפני שנים אחדות בשכונה (נֹגה ביפו), היה לנו גם מדור ספורט. היינו מערכת שכללה אנשי תרבות, עורכים, עתונאים וצלמים מקצועיים – כולם, אז, תושבי השכונה. ואף-על-פי ש"נֹגה היקרה" היה מקומון שהודפס רק ב-1,500 עותקים, חולק בעיקר בתבות הדואר בשכונה והופץ חינם בקיוסקים המקיפים אותה, הוצאנו לאור […]
עונת תערוכות הגמר לקראת סיומה, ההתרגשות של הבוגרים עדיין באוויר, המשפחות והחברים באו לראות את פרי היצירה לאחר ארבע שנות לימוד אינטנסיביות ביותר. מותשים, אין ויכוח על כך, גוף ונפש במאוחד נאבקו במטלות הפרויקטים, מלחמת הישרדות בניסיונות הבלתי פוסקים להבין לאן מתכווננים ואיך מספקים את העבודה באיכות ובזמן. האם היה […]
בעבר הלא רחוק אנשים נהגו לצלם במכשיר שנקרא 'מצלמה'. למצלמה היתה מתג שעליו לחצו על מנת לצלם את הפריים הנבחר. אבל אי אפשר היה לראות בו־במקום מה צולם, ואקט 'החשיפה' של הדימוי היה חלק מתהליך הפיתוח שלו שנעשה בחדרי חדרים. באינטימיות המסוגרת של חדר החושך. המטרה היתה לשמור על הדימוי […]
את פרויקט הגמר שלי בבצלאל הגשתי בקיץ 2002. מאז יצא לי לחשוב עליו לא מעט וכמו כל פרויקט שלי עמדתי ביחס אליו השתנתה כמה פעמים. שיחות ארוכות בתהליך הנחיית פרויקטי הגמר של עדי, תום, אסף ודורון בשנקר השנה החזירו אותי לחווית העבודה על פרויקט הגמר ולתהיה, איך היה מושון מודל […]
כמעט בכל רגע נתון, אדם יודע על העולם קצת יותר ממה שידע ברגע לפניו. כטבעם של בני האדם, אנחנו לא מכירים בכך בזמן אמת. השבוע נסעתי באוטובוס מיוזע ומלא תיכוניסטים בחופשה. הם היו רועשים וצרובים משמש, אבל אחרי ששנאתי אותם, נזכרתי בתחושה הזו, של לא–להיות–מודע–לעצמך. בלי פילטרים ובלי רגשות אשמה. […]
כלל ידוע בקרב מתכננים ואנשי נדל"ן הוא שככל שבניין מגורים גבוה יותר ניצול הקרקע טוב יותר, הרי ניתן לבנות יותר דירות בפחות קרקע. ואכן משנה לשנה הולכים וגבהים בנייני המגורים המשותפים שנבנים סביבנו. בצורה לא מפתיעה, בניין המגורים הישראלי מחולק ל-3 חלקים: קומת הקרקע; מעליה סדרה של קומות "טיפוסיות" משכפלות […]
תערוכות הבוגרים של בתי־הספר לעיצוב עכשיו בעיצומן. אני לא מאמין שעברו כבר שנתיים מאז התערוכה שלי. אולי בעצם אני לא מאמין שעברו רק שנתיים מאז התערוכה; להגות את שתי המילים האלה עדיין מעלה לי את קצב פעימות הלב, ומקשה קצת על הנשימה.
כבכל מסלול לתואר אקדמי בארץ – אם בתחום המדעים המדויקים, מדעי הרוח או מקצועות ההנדסה – גם במסלולי העיצוב נהוג לחלק ציונים מספריים לסטודנטים על עבודותיהם. זו, ככל הנראה, לא שיטת ההערכה האידיאלית בכל תחומי הידע, ובכל זאת – הנהגת שיטה זו היא תנאי בסיסי שיש לעמוד בו על מנת […]
הרבה נאמר עליו, על פרויקט הגמר במוסדות האקדמיים לעיצוב. קראתי ושמעתי הרבה דעות באם הוא משרת את הסטודנט או את צרכי המחלקה? האם הוא נחוץ? עד כמה דומה מהלך פרויקט כזה בהיקפו ובגודלו להתמודדות עם פרויקטים אמיתיים אותם יפגוש בוגר עיצוב טרי – מעצב חדש בחייו. האם לילות ללא שינה, […]
חדר העבודה שלי במרתף אמור להתרוקן מתכולתו. אני מנסה לצמצם את הקהל ששוכן על כל מדף ממדפיו ובתוך כל מגירה ממגירותיו. הקהל הזה אמור להתמקם בנוחיות במשכן חדש – קטן בהרבה. שאלה אחת עולה שוב ושוב – מה מתוך כל זה עדיין רלוונטי לי, כמעצבת, היום? בשנות השלושים שלי רציתי […]
ראיתם פעם טקסט, כותרת או לוגו, שלכאורה הכל בסדר בהם – ובכל זאת, משהו פשוט לא מסתדר? אם כן, יכול להיות שנתקלתם בתסמונת גרשיימירכאות. הגרשיים והמירכאות הם סימני פיסוק קטנים שעושים בלגן גדול. לכאורה ברורים מאליהם, אך בפועל מפוזרים בנוף הטיפוגרפיה העברית ללא אבחנה ברורה. תסמונת גרשיימירכאות נובעת לעתים מחוסר […]
השבוע לרגל מסיבת פרידה מחבר, יזמתי משימה יצירתית קטנה לקבוצה של חברינו המשותפים. התרגיל היה להציע תרגום הומוריסטי חלופי לקטע דיאלוג קצרצר שבחרתי מתוך סרט, כשבסוף לקחתי את כל הדיאלוגים המומצאים וחיברתי אותם לקטע אחד ארוך בו קטע הוידאו חוזר על עצמו והדיאלוגים משתנים בתרגום. נשמע קליל, מתברר שלאו דווקא. […]
אני חייב להודות, לא להיט גדול במתמטיקה. אבל כדי להתקבל ללימודים בשנקר לפני מספר שנים, הייתי מוכרח להשלים אותה, פשוט לא הייתה לי אחת. בתיכון למדתי במגמת אמנות וכל מה שעניין אותי זה לצייר. בגרויות שהיו קלות עבורי, נגיד… היסטוריה או אזרחות, עברתי בלי ללמוד. המחנכת שלי באותה התקופה הייתה […]
בבניינים של פעם עשו כבוד למשחקי ילדים. אצלנו בשכונה הייתה רחבה ענקית, עם מרצפות מבטון, גם מלפנים וגם מאחור, שרק מתוך ציות לאיזה חוק לא כתוב של תחזוקת שעות מנוחה, חיכתה לשעה ארבע אפס אפס כדי להתמלא במְשחקים/ות. לא שאצלנו בשכונה הייתה תרבות גורפת של שלאף שטונדה, אבל אף אחד לא רצה להסתכן בהחרמת כדור על-ידי שכנה זועמת, וממילא שעות שתיים עד ארבע היו מופקעות מסורתית לטובת ארוחת צהרים ושיעורי בית, בהכרח בסדר הזה.
