צילום: יהושע יוסף א כשהיית ילדה אימא קלעה לראשך זֵר מפרחי שמש שצמחו בגינה המשותפת. את בכית, בשמלת חג ונעלי לַכָּה מבריקות בכית, ככה, כשכתר הפרחים מונח על ראשך. היום אינך זוכרת מדוע בכית. אולי כי כל החגיגיות הזאת הייתה זרה בנוף העגום של השיכונים. שנים לאחר מכן כשתראי בחלון […]
יש אנשים שהולכים ומותירים אחריהם בהליכתם שובל של עלי שלכת. וזה קושר את נפש האדם בנפש העצים. יש מקומות בהם השמש לא שוקעת לגמרי, מצב של זריחה מתמשכת. ונפש האדם נקשרת באור. ויש שעות שהנפש נקשרת, ללא סיבה.
שיחה בין אישה לבבואה על דברים שנמנעים לדבר עליהם בקול. [לילה, חדר, ראי] הַמְרָאָה I (דיוקן עצמי מול המראה), 2015. הבבואה [מביטה באימה]: תסתכלי על היד שלך, לא יאומן! היד שלך, היא, היא כנף! האישה מביטה בידה השמאלית שהפכה לכנף, מרימה אותה מעלה – מטה, ושוב מעלה – מטה , […]
פעם כתבתי – עכשיו זה זמן טוב לצער פנים. התכוונתי לכתוב לצייר. טעות בהקלדה שהחליפה י ב – ע יצרה משפט עם משמעות אחרת. ניסיתי להבין למה הקלדתי מה שכתבתי, האם זו רק טעות או הכוונה למשהו אחר. בציור פנים אפשר לבנות את זוויות השפתיים, לשרטט את קו העיניים הנמשך […]
מונק צייר עשרות פעמים את הנשיקה. בכל פעם קירות החדר נעים תחת אותה פעילות טקטונית של משיכת מכחול המרעידה ווילון, חושפת טפח מואר מצלע רחוב. המיטה ריקה, ברוש יתום, נאהבים מחובקים. לפעמים הם בבגדיהם ויש שעוטים הם את מערומיהם. רק הפנים נבלעות האחד בתוך השנייה, מעשה כשפים של אהבה. כמו […]
מישהו אמר לי פעם שכוכבים הם זיכרונות רחוקים. אתמול בלילה הלְבָנָה האדימה. ליקוי ירח הוביל לליקוי זיכרונות- צל כבד של רגשות הבעיר הכול (כמו יד הנרתעת קְפוּצָה ממגע במעקה ברזל רותח). אנשים, שלא כמו כוכבים, אינם נותרים לנצח, ואני לא יודעת להסביר למה זה קורה דווקא בקיץ. באחד מימי שישי […]
השבוע, בזמן שציירתי מול טבע דומם, מצאתי רגעים קטנים של פאר, נחבאים, שהסתתרו בתכול הכוס שציירתי. אור שנהבי נח על שפתות הכוס, ליטף בתנועה מעגלית של קדושה את החרס, בהתרסה כנגד הפְּנִים המוצל. האור הזה נגע – לא נגע, רפרף, כמו ידו המרחפת של מארה מעל שפת האמבט. נזכרתי במשפט […]
לפני כמה ימים בקרתי בתערוכת ציורים של הצייר ליאוניד בלקלב. מול אחד מציורי הדיוקן כתבתי לעצמי: בחדר האמצעי, מתחת לזכוכית, מונחים להם ארבעה רישומי דיוקן. הרישום השני מצד ימין מושך את מבטי ואני מרותקת אליו דקות ארוכות, אל התיאור הרך של ארובות העיניים, אל העפעף הכבד המתואר בקווי פחם דקים, […]
לפעמים אני עולה על הרכבת המהירה רק כדי לרדת בתחנה הלא נכונה. בדרך לתחנה הלא נכונה, הרכבת שועטת בקול של אלפי פרסות מתכת והנוף נמרח עד לבלי היכר. מבעד להרי הכרמל העומדים כבדים ולֵאִים בחום הכבד המבט נמשך רחוק, אל נופים סוריאליסטיים שיש בהם הכול ואין כלום. המבט הרחוק הזה […]
לפני מספר חודשים קיבלתי במתנה ספר, העצים של וינסנט שמו. השִׁדְרָה והצדדים הקדמיים והאחוריים עטופים בד סגול, קטיפתי, עליו מוטבעות אותיות זהב נֶאֱדְּרוֹת ומנצצנצות. על הכריכה הקדמית מופיע ציור של עץ תות כתום, כל כולו להבה המאיימת לחרוך את הקטיפה הסגולה. [עץ הפרא הזה בא בניגוד גמור לעץ התות של […]
החלון שלי פונה מערבה, אל הברושים, רצועת ים, קטע כביש מהיר בקצה. נכנסים דרכו קולות היום החולף. מחלון אחר שאני מכירה בעיר הגדולה באים ועולים מידי פעם קולות צחוק, שקשוק כוסות ומשפט משיר עכשווי בוקע – מהדהד ממכונית נוסעת. מחלון אחר שהכרתי בעיר אחרת עלו קטעי שיחות מעורבבים בריח תבלינים […]
לאה גולדברג כתבה בספרה [מכתבים מנסיעה מדומה], שהיא נוטה לחשוב כי חלק מזה שאנו נוהגים לקרוא בשם: "לב" מצוי בחוטמה. יכולה אני להישבע כי ליבי כולו מצוי באצבעותיי, שכן דברים שכתבתי על פתקים יכולים לעורר בי רגשות שונים, להוביל אותי הרחק אל מחוזות בלתי נודעים. *** יש בפעולת הכתיבה על […]
לאחרונה שינו את נתיב הנחיתה של המטוסים. הם חולפים כעת כל כך קרוב מעליי, עד שנדמה שאפשר לגעת בהם. באחת מהפעמים בהם הושטתי יָדִי למעלה, הזדחל אל קצות אצבעותיי פחד גבהים ואגרופי הקמוץ נפתח, שחרר מאחיזתו נדרים שנדרתי תחת שמיים מכחילים. מסוחררת מהגובה כרעתי על רצפת המדרכה כשיָדִי עדיין מורמת. […]
פעם, מצאתי את הר סט.ויקטואר זרוק על המדרכה ברחוב. גוש סלע בגובה אלף מאה ואחד עשר מטרים, נסחף במי הגשמים. 47 על 53 ס"מ של רגבי אדמה צבועים באקוורל כחול, עץ האורן שצמרתו נוגעת – לא נוגעת בפסגה, אוויר הרים לבן. הרמתי את ההר, ניקיתי אותו מהבוץ והענפים שדבקו בו, ניגבתי […]
סימן היוד אני עדיין זוכרת את סימן היוד בצורת פרצוף מחייך שהגננת הייתה מציירת על גב כף יָדִי הימנית בכל פעם שהייתי נופלת ונפצעת. לזיכרון הזה יש ריח של דם וחול מעורבבים אחד בשני, יחד עם טעמן המלוח של הדמעות הנבלעות בתוך הפה, וגם את זיכרון המגע המפתיע של […]
