עונת תערוכות הגמר לקראת סיומה, ההתרגשות של הבוגרים עדיין באוויר, המשפחות והחברים באו לראות את פרי היצירה לאחר ארבע שנות לימוד אינטנסיביות ביותר. מותשים, אין ויכוח על כך, גוף ונפש במאוחד נאבקו במטלות הפרויקטים, מלחמת הישרדות בניסיונות הבלתי פוסקים להבין לאן מתכווננים ואיך מספקים את העבודה באיכות ובזמן. האם היה כדאי? לא קל לתת תשובה האם הלימודים מכשירים את הבוגרים לעבודה היום ובעתיד. אין ספק שתהליך הלימוד בתחומי העיצוב הוא ייחודי ואין כדוגמתו בכל המערכת האקדמית. באשר לתכני התהליך והערכים שהוא מקדם יש מקום לתהייה ותיקון.
ייחודם של לימודי העיצוב בכך שהם לימודים התנסותיים, ראש ויד לומדים ביחד, מבוססים על עשייה ולא רק על שינון תיאורטי כפי שמקובל באוניברסיטה. הסטודנט אינו אמור לפלוט חזרה במבחן את מה שהלעיטו אותו, אלא ליצור, מתוך התובנות שהתגלו לו, משהו בעל משמעות. מבחינה זאת אין ספק שהמתודולוגיה של לימודי העיצוב הינה אופן לימוד המקנה מיומנויות לחיים. הבעיה היא שמיומנויות אלה מכוונות לאופן של תוצר אחד בלבד – אובייקטים. כל בעיה, או עניין במסגרת לימודי העיצוב מגיעים לפתרון כאובייקטים. החיים כאובייקט, האדם כאובייקט, העולם כאובייקט ואת כל אלה ניתן למצוא מיוצגים באובייקט המעוצב המוצג בתערוכה. תפיסת עולם צרה ביותר. צרה צרורה שיש להטיל ספק בנכונותה לימינו ובהכשרה שהיא מקנה לעתיד. המתודולוגיה החינוכית מצוינת, אך הערכים שהיא פועלת מתוכם מוטלים בספק, ולכן צריך לבחון אותם ולעצבם מחדש בהתאם.
בחינת הערכים שמגדירים את מהות העיצוב מתרחשת כיום ברחבי העולם, בחינה המגדירה מחדש את מהות העיצוב, ואת החינוך לעיצוב. העיצוב במאה ה21 אינו העיצוב של המאה ה20, אך בישראל בתי הספר לעיצוב אינם מתחדשים. הלימודים עדיין מתבססים על תיאוריות ויסודות שנלמדו עוד בימי הבאוהאוס. השפה ה"אוניברסאלית" המבוססת על גיאומטריה איקלידית (קו, משולש, ריבוע, עיגול) נלמדת כיסודות העיצוב, למרות שאיבדה מזמן את ה"אוניברסאליות" שלה ומובנת היום כסגנון עיצוב אחד מני רבים אפשריים.
בעיתיות זו משתקפת בתוצאות מחקר של הארגון המקצועי של העיצוב AIGA. ארגון מקצועי שדאגתו היא מקצועיות המעצבים, וחינוך המעצבים כדי שיענו לדרישות העבודה. גוף שבהחלט לא ניתן להאשימו ברדיקליות, ההפך הוא הזרם המרכזי. להלן עיקרי הדברים בתרגום חופשי:
שש מגמות עיקריות המאתגרות את המקצוע עלו מתוך המחקר. מגמות אלה מגדירות את העיצוב באופן הרבה יותר רחב מאשר שורשיו: עשייה של דברים, ודברים יפים. למרות שהאובייקטים ימשיכו להיות חלק חשוב, הם יהיו רק ביטוי חלקי לפתרון העשוי לכלול צורות שונות שאינן מוחשיות כמו אסטרטגיות והתנסויות. המגמות שעלו בסקר מעוררות את השאלה האם המעצבים היום יכולים להתמודד עם מגמות אלה, מה השינויים שיש לעשות וכיצד ניתן לממש אותם. המגמות שהתקבלו בסקר, לפי סדר חשיבותן, הן:
- התרחבות והעמקה: לימוד ופרקטיקה מטה-דיסציפלינאריים – על המעצבים לפעול מתוך ידע שהנו מעבר לראיה הדיסציפלינארית. להבין את המורכבויות של הקונטקסטים השונים, הבנה הוליסטית ויכולת עבודה מתוך הקונטקסט (פועל יוצא הוא שהלימודים המופרדים בהתאם למדיום אינם רלבנטיים יותר).
- הרחבת ההיקף: קנה המידה והמורכבות של הבעיות העיצוביות – על המעצבים לחרוג מגבולות האובייקטים לראיה מערכתית, לעיצוב מערכות. לחרוג מתהליך של פתרון בעיה ספציפית לראיה של מורכבויות החיים, הרבגונויות הסביבתית, החברתית והתרבותית.
- מסרים מכווננים: הגדרה צרה של קהלים – המסרים אינם מכוונים יותר לקהל הרחב, אלא באופן יותר ממוקד בהתאמה לעניין, לתרבות ולצפיות הספציפיים. מתוך ידע ממוקד, רגיש ואמפאתי.
- פריצת דרך: כלכלה של תשומת לב – תשומת לב היא המשאב החסר ביותר בכלכלה של מידע. להשגת תשומת הלב יש לעצב במשולב את המידע, את ההתנסות ואת ההתנהלות.
- לחלוק התנסויות: מודל של יצירה משותפת – על המעצבים לשנות את הגישה של צרכנים/משתמשים לגישה של יצירה משותפת, של גבולות מטשטשים בין התפקידים והזהויות. מגמה זו מתמקדת בהתנסות המשתמש UX. עיצוב התקשורת הופך לחלק בלתי נפרד מעיצוב המוצר ואליהם מצטרף עיצוב השירות.
- תוצרים אחראיים: התמקדות בקיימות – ההבנה העולה היום שהעולם הינו מוגבל ביכולתו לספק את מקורות האנרגיה והחומרים ויש להם מחיר. ההבנה שהמרוץ אחר האובייקט החדש והשלכת הישן אינם מוסריים. הבנות אלה מציבות בפני המעצבים דילמות מוסריות שלא הוצגו בעבר ומצריכות דרכי פעולה והתכוונות שונים ממה שהיה מקובל.
אם נראה מגמות אלה כבסיס לבריף לעיצובו של המקצוע, הרי נוכל לצאת לתהליך גיבושה של מערכת חינוך לעיצוב שתדע לממש מגמות אלה ואחרות.
עלינו לזכור שמורשת הבאוהאוס אינה האופן שבו עיצבו את הלימודים לפני כ90 שנה, אלא הדחף לחקירה המתמשכת הפורעת בקיים, שואלת שאלות נוקבות ומתעצבת מחדש, זה מה שלימדו וכיוונו אליו בבאוהאוס.
נ.ב.
האם עכבר יכול להיות אלביס פרסלי? – עבודת גמר שניתן למצוא בה הדהוד לשאלות בדבר מהות העיצוב, היא עבודתו של קובי ברחד, מעצב ישראלי, במסגרת לימודי התואר השני ברויאל קולג' בלונדון. היכן נמצאת מהות העיצוב? בדבר, בצורה, בגאן, בקונטקסט, במשתתף, ואולי אין מהות, אלא התהוות…מה מעוצב, מה מתעצב…כל התשובות נכונות.
דוגמאות לישומים החורגים מכל הגדרה של מדיום מימוש, מהגדרה חושית (ראיה, שמיעה..), מהגדרה של דבר מוחשי: נייקי…קוקה קולה…דנקין דונט…
מעניין מאוד, למרות שהקביעה שמוסדות חינוך לעיצוב בארץ
לא מתחדשים אינה נכונה. נכון שיש עוד עבודה, אבל תמיד תהיה
הייתי מעלה את החשיבות של ערנות לקיימות, והמשמעות המוסרית של יצור עוד ועוד מוצרים מעוצבים למקום הראשון ברשימה של AIGA. מזה ינבע כל השאר.
המחשבה, המחקר, המודעות… בתקווה שהכלכלה בעתיד תעבור מכלכלת מוצרים לכלכלת שירותים לא תהיה ברירה אלא לערער על המתודולוגיה הקיימת ולפתח אפשרויות ייצור מתקדמות.
מצטרף לאבירם. נראה לי שכל ששת הנקודות, גם אם אינן תלויות על לוח בכניסה לבניין, מהוות הנחות יסוד קונצנזואליות כאשר בונים מערך שעורים ומערכת בכל מחלקה לעיצוב כיום. תוכניות לימודים משתנות באופן אבולוציוני ולא רבולציוני, אך לפחות במחלקות שאני מכיר, יש הבדל גדול בין מה ואיך שלימדו לפני אפילו ארבע-חמש שנים, לבין היום. זליגה בין דיסציפלינות, עבודה בקבוצות, קיימות- כל אלה נכנסו ונכנסים לאקדמיה, עם יותר או פחות חבלי לידה וחריקות.
ברור שהסעיפים שמציגה AIGA אינם זרים לנו וניתן למצוא את ביטויים במידה זו או אחרת בקורסים השונים ואולי אף במסגרת המחלקתית במוסד זה או אחר. אך עד כמה שידוע לי, המסגרת הכללית, של המוסדות והפקולטות לעיצוב, מבוססת עדיין על המבנה המפצל את העיצוב בהתאם למדיית היישום שלו. העניין הוא שסעיפים אלה מובילים לדיון המעלה לשאלה את הרלוונטיות של המסגרת הכללית הקיימת. המסגרת הקיימת המכפיפה עצמה על המחלקות פוגעת ביכולת המחלקות להשתנות ולהתעצב מחדש באופנים שונים, יותר דינמיים, יותר קוהרנטיים ורלוונטיים. כדי להביא לשינוי כזה צריך להוביל דיון רעיוני שיוביל ללידה מחדש. הגוף הישן אינו מתאים לרוח החדשה.
ראו את השינוי שהובילה לי אדלקרוט באקדמיה לעיצוב של אינדהובן, ואת השינויים שהתרחשו לאחר שעזבה על ידי חייס באקר, ניתן למצוא כיום תכניות לימוד מגוונות הנובעות מהבנות שונות של העיצוב בימינו, ובהכרח פועלות במתודולוגיות שונות והתוצרים שונים.
אדם יכול מקסימום להזריק בוטוקס ולהראות עדכני והעצמות ימשיכו לחרוק, אך מוסד יכול גם להיוולד מחדש.
איציק – ראיתי את התערוכה של המחלקה לתקשורת בשנקר, נהדרת, נראה שקורים שם דברים טובים, מקצועית ורעיונית.
ויקטור, אולי מקור הבעיה הוא במודלים החינוכיים בהם אנו פועלים, מודלים שנוצרו והתגבשו בעקבות המהפכה התעשייתית. האקדמיה היא מפעל המפוצל למחלקות ייצור ופיתוח שונות, והוא מבוסס על נוכחות פיסית במקום, עמידה במשימות מוגדרות, כאלו המסתיימות בתוצרים מוחשיים (חשוב למשל על הטרמינולוגיה של פרויקט סיום/גמר). גם הניסיונות החינוכיים מעוררי ההשראה של לי אדלקורט באיינדהובן ובפוזנן לא מצליחים לפרוץ את המסגרת הזו אלא פועלים בתוכה ומנסים לשנות אותה מבפנים.
מה שקרן אמרה היא בהחלט אפשרות טובה – אני לא חושב שלהשגת כל היעדים, אבל בהחלט להנעת תהליך של התחדשות.
מצד שני, אני חושב, בניגוד לדעת איציק, שאפשר (במקרים מאד ייחודיים) לשנות תכניות לימודים גם ברבולוציה. הרי הכל בסופו של דבר עניין של כח – אם יש ראשי מחלקות/מוסדות מאד חזקים ונחושים לעשות מהפכה בתכניות הלימודים אני מאמין שזה יכול לקרות. מה שכן, אין לי דוגמא להוכיח את זה, אולי מלבד הבאוהאוס שם תכניות הלימודים השתנו בחוזקה, זאת אומרת יותר מאשר אבולוציה, כאשר מנהלים התחלפו.