אנטייטלד מארח את תמר מושקוביץ

אני מתגוררת בטוקיו כבר כחמישה חודשים. רעידת האדמה תפסה אותי לבושה היטב לפני יציאה לסיבוב בשיבויה, צופה בעוד קליפ יוטיוב מטופש שנשלח אליי.

דג השפמנון שחי מתחת לאדמת יפן החליט באותה שעת צהריים שלווה לשנות את תוכניותיי, להתהפך על משכבו ולנער היטב את כל הדירה על תכולתה ועליי. דלת הכניסה נחסמה משידת הספרים שהתמוטטה ורק לאחר דקות ארוכות נרגעה האדמה. אחרי שהתרוצצתי בדירה במעגלים שעה ארוכה, התיישבתי והתחלתי לבהות בגלי הצונאמי הבולעים את כל הנקרה בדרכם בשידור חי באינטרנט. ואז בשידור החוזר ואז בעוד אחד ועוד אחד.

אחרי שבע שעות של בהייה בדקתי מה שלומי והבנתי שהגיע הזמן לאכול משהו. המבורגר צמחוני זה רעיון טוב. טיפסתי על ערימת הספרים ונחלצתי החוצה אל עיר שונה. כל החנויות היו סגורות. נחילים ארוכים של סלרי־מן לבושים בחליפות עבודה עשו את דרכם הביתה ברגל. חלקם בפנים חתומות חלקם צוחקים בהיסטריה עם חברים. מישהו בחליפת עסקים גזורה היטב עומד באמצע הרחוב ומשתין מול כולם. רכבת הימאנוטה הסובבת בימים כתיקונם את טוקיו במעגלים אינסופיים עומדת מוחשכת על הגשר מעל הרחוב. לי זה מזכיר משום את המפגש השנתי במזרקה בערב יום כיפור. מידי פעם רעידת משנה חזקה מנערת את הכל ומזכירה לי שאני לא בקריית מוצקין אני מור. המסעדות נראות מלאות משום מה ויש תור מחוץ לבניין הקראוקה. כנראה הרבה אנשים מרגישים בצורך עז לפצוח בשיר ביום המוזר הזה. יש גם תור ארוך לטלפונים הציבוריים כי כל הקווים הסלולריים נפלו ואין רכבות. בפרשנס בורגר עסקים כרגיל. אני בקושי מוצאת שולחן. בחוץ ממשיכים לזרום נחילי הסלרי־מן, עובדי המשרד על חליפותיהם השחורות. באמצע הביס שוב רעידת אדמה. הבחור לידי קופץ באוויר בבהלה ואז מתיישב וממשיך ללעוס את ההמבורגר בנימוס בלי קול.

רגע, ככה נראית אפוקליפסה?

אחרי יומיים בהם זרמו ידיעות מעוררות דאגה מפוקושימה החלטנו אני ובן זוגי להתרחק מאיזור הקרינה מערבה. בתוך תיק קטן צררתי את כל מה שהיה צריך ובבוקר חמקנו ברכבת השינקנסן. מקץ שעתיים אני בקיוטו במלון עסקים זול ואפרפר. אני ובן זוגי מחוברים לאינטרנט ומחכים בדריכות לידיעות מפוקושימה הקורנת כדי לנסות ולחשב את הצעדים הבאים. המצב לא נראה טוב. ההורים לוחצים שנצא מיפן. מדברים על ענן רדיואקטיבי וממשלות מבקשות מאזרחיהן להתחפף בהזדמנות הראשונה. ערד ניר מנפנף בידיים ומדבר בצעקות באולפן ערוץ 2 למראה התמונות מסנדאי. אני לא מספיקה להרהר ובארבע בבוקר אני על אוטובוס לאוסאקה ואז מטוס לנאריטה. רעידת אדמה חזקה מקבלת אותנו בשדה התעופה בנאריטה. צ’ק אין. כרגיל שכחתי לזרוק מהתיק בקבוק של תה ירוק קר ושוב אני באוויר.

הפעם היעד הוא פריס. לפני דקה אכלתי בעצבים רופפים בשדה התעופה הרועד אוניגרי (כופתאת אורז) ממולא בביצי סלמון ובטיסה השלווה מגישים לי מיני בגט עם חריץ קממבר. הלשון מקבלת את הטעמים העזים בחשד. העיניים המלוכסנות סביבי מתחלפות בעגולות. הטקסט בשלטים לפתע קריא. הדיילים טובי המראה מדברים בשרבוב שפתיים מהול בבוז. לא ראיתי הבעת בוז כבר זמן רב. מעולם לא תפסתי מלצר יפני באמצע הבוז. מוחי האומלל מנסה לתרגם את המראות לתחושות. כשאני מגיעה לפריס אני כבר לא מבינה כלום. הנוירונים שלי מופגז באימג’ים שכבר שכחתי. בנייני האוסמן המסולסלים המפוייחים לעומת בנייני הפלסטיק הפרקטיים והכעורים בטוקיו, החרא על מדרכות, אמהות עם סיגריה צורחות על הילד שלהן ברחוב. ממתי אמהות צורחות על הילדים שלהן? ממתי מותר בכלל לעשן ברחוב? בטוקיו יש פינות עישון מסודרות בקרנות הרחוב. מסתובבת בעיר חצי סהרורית. אני עדיין מרגישה דפיקות לב מכל טלטול שמזכיר את האדמה רועדת. אפילו כשמישהו בקפה לידי גורר לתומו שולחן. קפה. ברחוב. בשמש. בטוקיו בתי הקפה מסתתרים בקומה השמינית של בניינים גבוהים ותמיד הכיסא קטן מידי. לאט לאט מחלצת איברים שנמתחים מבלי לפגוע בקיר כמו בדירת החדר הטוקיואית. יושבת לצד שולחן ארך רגליים ולא על מחצלת הטטאמי. הרגליים מיטלטלות באוויר. טוקיו מתחילה להיראות כמו הזייה רחוקה וימי המתח לאחר הרעידה הם בעצם חלום רע. עוד לפני שאני מתחילה להתרגל לריחות והטעמים אני שוב נתלשת אל המטוס. הסכנה כנראה חלפה וצריך לחזור. מקץ מליון שנות אור או אולי חצי דקה אני בדירה בטוקיו. הדובדבן התחיל לפרוח בינתיים מסתבר. מתוך שרעפי הג’ט לג אני אומדת את מצבי ומגיעה למסקנה שלפני 4 שבועות מישהו עשה לי קאט אנד פייסט. ובכן, הקובץ הזה הגיע ליעדו הזמני וכעת יושב טרוט עיניים ופורס חתיכת ברי תחת עץ הדובדבן בניסיון להבין אם הגיע בשלמותו. עד שיגיע ליעדו הסופי. הביתה.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: הדס זהר ← סדינים פרחוניים בחדר הלידה