כמעט בכל רגע נתון, אדם יודע על העולם קצת יותר ממה שידע ברגע לפניו.
כטבעם של בני האדם, אנחנו לא מכירים בכך בזמן אמת. השבוע נסעתי באוטובוס מיוזע ומלא תיכוניסטים בחופשה. הם היו רועשים וצרובים משמש, אבל אחרי ששנאתי אותם, נזכרתי בתחושה הזו, של לא–להיות–מודע–לעצמך. בלי פילטרים ובלי רגשות אשמה. יש בזה משהו מקסים וכובש – זו תקופה של תגליות.
אני די בטוחה שחוויות הגילוי של גיל הנעורים היא אוניברסלית; אתה מגלה פתאום את הפינק פלויד, או את קינג קרימזון וחושב שהנה, נגעת בשמיים. קורא את יונה וולך או את אלכסנדר פן או את בוקובסקי, ומוצף ברגשות הערכה עצומים. אתה מתוודע לפרידה קאלו, לבסקיאט. לג’ף קונץ. אתה רואה סרטים כמו “מועדון קרב” ומחליט לחיות כך את חייך. אתה רוצה להיות ג’ימי ריד. אתה מחליט שאתה פאנקיסט. או אנרכיסט או סוציאליסט, ובטוח שזוהי הדרך לחיות. אתה שונא ואוהב בעוצמות שאי אפשר בכלל לעלות על הדעת. אתה מתחיל לצייר, או לכתוב, או לרקוד, או לנגן. או קצת מהכל ביחד. אתה חבר בקבוצות שאתה בטוח שיהיו כל עולמך גם עוד עשרים שנה. אתה נחרץ. אתה טוטאלי. אתה בטריפ של החיים ש’ך. אתה בעיקר חושב שאתה צודק. כל הזמן.
השבוע גם סיימתי את לימודי העיצוב שלי בשנקר. הרבה מילים נשפכו על ארבע השנים האלה, ויש בהן משהו דומה לאותה חווית גילוי בתולית של טינאג’רים; “ניתוח הקטרקט הארוך בעולם” אני קוראת לזה, יבשת חדשה שלא הכרת קודם נגלית במלוא תפארתה. היא מזמינה אותך לצעוד על אדמתה ולבקר באתריה המרהיבים. היא מחלחלת לאט ומכרסמת ב”אני” הישן שלך, שבלי ששמת לב הופך למישהו חדש. העיניים שלך מבחינות בפרטים משונים וברזולוציה גבוהה, אבל העולם לא באמת משתנה, זה רק אתה שפתאום יודע יותר. עם החדות באות גם ההתפקחות וההתפכחות. אתה מתחיל להבין שאתה לא צודק כל הזמן. אתה מתרגל לקבל ביקורת על בסיס יומיומי, אתה מבין שכישלון הוא חלק מהותי מההצלחה. זו חוויה מטלטלת, אבל גם נעימה – נחמד לדעת שתמיד יהיה עוד משהו ללמוד, להבין, שיש עוד אסימון שעוד לא ירד. אני חושבת שאחד הדברים הכי משמעותיים שאני לוקחת איתי מהלימודים האלה היא העובדה שאין תשובה אחת, הכל ניתן לשינוי, וגם גרדיאנט יכול להיות יפה לפעמים :)
יעל יקרה
החיפוש, אי הידיעה ותחושת הגילוי המתמיד זוהי פריוילגיה השמורה לנו ולמקצוע בו בחרנו ״עיצוב גרפי״. אווי לנו במידה ונתבשם ממעשינו מבלי לשאול שאלות, ניהיה סקרנים וניקח סיכונים, כי אז תפקידינו מיותר ועקר.
ההבנה של הלא לדעת כלום זו כבר הבנה בזכות עצמה, ואת כיום עומדת אל מול אופק מרגש ומלא עניין. לכי בדרכך, תקשיבי לקול שלך ואל תדעי כלום.
ביום שתדעי, תיפרשי :)
זו באמת פריבילגיה ללמוד ארבע שנים ולסיים עם התובנה הזו.
לחיי חוסר הידיעה!
תודה על התגובה ושבת שלום:)
גרדיאנט זה דבר נפלא
נידמה לי שסוקרטס היה זה שלא הפסיק לשאול וטען שהוא לא יודע כלום.
ידע זה כוח והגילוי הוא חוויתי.
שלא תפסיקי להיות סקרנית ולדעת עוד ועוד.
כתבת נפלא.
" ואילו אני, כשם שאינני יודע, כך אינני חושב שאני יודע. "
-סוקרטס
תודה אורלי