תמיד שנאתי ספורט. שנאתי לעשות ספורט ושנאתי לצפות בספורט. משעורי ההתעמלות בתיכון הייתי מבריזה עם חברות ובורחת לשינקין לקנות קסטות של הפיקסיז באוזן השלישית ולאכול פרוזן יוגורט בגינה. בימים האחרונים, כשמכל פינה צצות תמונות של אנשים רצים, קופצים ושוחים ניסיתי לברר עם עצמי למה בעצם זה כל כך משעמם אותי. חשבתי על זה שהדבר הכי אטרקטיבי בספורט (לרוב האנשים) הוא בדיוק מה שמשעמם בו – העובדה שיש חוקים ברורים וחד משמעיים לכל העסק. זה קו הזינוק, בדיוק בעוד 200 מטרים ממוקם קו הגמר, המסלול בין שני הקוים מסומן על הרצפה. כשינתן הסימן תתחיל לרוץ מנקודה א' לנקודה ב' והמטרה היא לעשות זאת כמה שיותר מהר. זהו. עסק די פשוט. כל כך שונה מהעולם אליו אני רגילה. לא משנה אם אתה מלחין, מעצב או אמן – יש נקודות זהות בכל תהליך יצירתי. רוב הזמן אתה יוצא לדרך לא ידועה, כשמול עיניך מטרה ערטילאית שהוצבה בעקבות רעיון מוזר שהבליח לפתע. אתה לא בטוח מאיפה כדאי להתחיל, ובודאי שלא יודע איפה קו הסיום. נסיון של כמה שנים בתהליכים יצירתיים לימד אותך שהדרך חשובה ביותר, ושכדאי לפנות לשבילים הקטנים והעקלקלים שבצד הכביש הראשי כי דוקא שם הרבה פעמים נמצאות התשובות. את התאונות והטעויות כדאי לחבק כי הן טומנות בחובן הפתעות לא מעטות. גם משך התהליך לא ברור, לפעמים שעות, ימים או אפילו שנים עד להשלמת היצירה. קו הסיום הוא מקום שהוגדר רק כשנגעת בו ולא לפני שיצאת לדרך ופעמים רבות אתה מתלבט האם זהו אכן קו הסיום או שמא רק תחנה זמנית. את היצירה הסופית קשה למדוד ולכמת. אי אפשר למקם אותה ביחס ליצירות אחרות בצורה אבסולוטית כיצירה הטובה בעולם גם אם לעיתים אנשים בעלי נטיות ספורטיביות מנסים לעשות זאת. אני מודה שלפעמים אני קצת מקנאה בעולם החוקים הברור של הספורט (למרות שאני גם יודעת שהעבודה היא תובענית וקשה), אבל בסופו של דבר, אני נזכרת שאני לא בנויה לתפקד בתוך מערכת חוקים ברורה ונוקשה, בעיקר משום שהיא נראית לי כל כך משעממת וצפויה מראש.
סוף סוף הבנתי למה אני שונאת ספורט. בגלל כל זה והענין עם הזיעה.
אפשרות התגובות חסומה.