ניר טובר

תערוכות הבוגרים של בתי־הספר לעיצוב עכשיו בעיצומן. אני לא מאמין שעברו כבר שנתיים מאז התערוכה שלי. אולי בעצם אני לא מאמין שעברו רק שנתיים מאז התערוכה; להגות את שתי המילים האלה עדיין מעלה לי את קצב פעימות הלב, ומקשה קצת על הנשימה.

ארבע השנים שבין להתקבל ולהפוך לבוגר ומעצב הן מהאינטנסיביות והמאתגרות ביותר שעברו עלי. להגיד שלמדתי הרבה זה אנדרסטיימנט, וכמו שתמיד אומרים על עיצוב, יש דברים שלא אפסיק ללמוד לעולם. אבל שנתיים שעברו מספקות פרספקטיבה מספיק טובה, וכמו שהבנתי כבר, להתחיל לכתוב על כמה מהדברים שלמדתי/הבנתי בזמן הלימודים עוזר לי מאוד. אלה לא אמיתות נסתרות, יכול להיות שחלק מהדברים קצת מובנים מאליהם, ויש דברים שהבנתי רק אחרי שסיימתי ללמוד, ואולי שנה מעכשיו בכלל אחשוב אחרת. אבל עד אז, הנה חמישה דברים שלמדתי בבית־ספר לעיצוב:

1. התכונה החשובה ביותר למעצב
בתיחלת סמסטר ב’ בשנה א’, בסבב ההיכרות של השיעור הראשון של אחד הקורסים, שאל אותנו אחד המרצים “מה לפי דעתנו התכונה הכי חשובה למעצב?”. נתנו כל מיני תשובות, בכל מיני כיוונים, ולמרות שאני לא זוכר מה חשבתי בזמנו, אני יודע מה הייתי עונה היום. היום אני חושב שהכי חשוב להיות סקרן. זה נשמע אולי קצת בנאלי, אבל סקרנות כדרך עבודה, כתכונה אישית, היא הדבר הכי חשוב שצריך לשמור עליו כדי להמשיך ולעשות את מה שאני עושה. כשאתה בלימודים אתה גם המעצב וגם הלקוח ולרוב אתה בוחר נושאים וכיוונים שמעניינים אותך אישית. אבל היכולת למצוא עניין בטופס תשקיף רבעוני לתוכנית שימור לקוחות כללית, או בטקסט של מפקח פרויקטים בעמוד אודות של חברת אינסטלציה וחשמל — היכולת להפוך את השגרתי למעניין עבור עצמך, לפתח סקרנות והתרגשות כלפיו, תהפוך אותו למעניין ומרגש גם בעבור אחרים.

2. לפעמים יוצא קרטונז’
עבודות טובות הן תוצר של עבודה קשה. מחקר מעמיק, רצינות וסבלנות, והרבה סקיצות. אי אפשר להתחמק מזה; אין ארוחות חינם. אבל גם אז—לפעמים—פשוט לא יוצא טוב. אין איך להסביר את זה, לנמק בצורה הגיונית ואז להגיע לשורש הבעיה כדי לפתור אותה. מידי פעם, לא משנה כמה השקעה, פשוט יוצאת עבודה גרועה. הרעיון הולך לאיבוד בסבך הגרפיקה, פלטת הצבעים מחרידה, הקומפוזיציה נופלת, הדימויים מטרידים, הכל נראה מועתק מפרויקט גרוע משנות ה־90, ולא משנה כמה סקיצות עשיתי – זה עדיין נראה טיפוגרפיה גרועה עם פול קפה תקוע מעליה.
לכל אחד יצא במהלך הלימודים להגן על עבודה גרועה שהביא מהבית, וזה מובן כי אנחנו מחוברים רגשית למה שעשינו ("אחרת לא היינו עושים אותו" אם לצטט את אחד ממשפטי ההגנה הנפוצים). אבל האמת היא שחוץ מיחידי סגולה בודדים, אין אדם שמוציא תחת ידו, כל הזמן, פעם אחר פעם, עבודות מדהימות. ככל שנבין ונשלים שכבני־אדם אנחנו טועים מידי פעם, ככה נתגבר יותר מהר על החלקים הקשים, ונמשיך הלאה.

3. שום דבר לא חקוק באבן
אם אי פעם שמעתם משפט כמו "אף פעם אל תעשו טקסט בצהוב", "כל דבר עם ניקוד אוטומטית נראה ילדותי", “אף אחד לא יבין שזה שדה חיפוש”, או “וורוד זה תמיד נראה נשי”, קחו אותו בערבון מוגבל. לפעמים ביקורת נלקחת בצורה אבסולוטית, כאילו היא אקסיומה – תמיד נכונה, לא משנה באיזה מצב. אבל זה כמעט אף פעם לא נכון, וכל מקרה צריך לעמוד בפני עצמו. נכון, הרבה פעמיים לנו, לחברים ולמרצים יש איזה שהיא אסתטיקה משותפת, ואנחנו נמנעים מלעשות משהוא כי אנחנו חושבים שאנחנו שזה לא מה ש"הם" יאהבו. אבל כדי ליצור משהו חדש ומסקרן, אנחנו צריכים לשאוף כל הזמן לשבור את המסגרות שבהן אנחנו עובדים ואת החוקים שחשבנו שתמיד נכונים.

4. מה שיצא, יצא
מעצב צריך לשלוט על הרבה פרטים קטנים לאורך פרויקט שלפעמים חולש על מספר רב של דסיפלינות, פורמטים או מדיה. ואנחנו רוצים לשלוט על הכל, כדי שהדברים יצאו בדיוק, אבל בדיוק, איך שרצינו אותם. מידי פעם אבל, כשההזדמנות נכונה, אפשר לשחרר קצת ולתת לדברים לקרות מעצמם. Let The Chips Fall Where They May. קשה לשים את האצבע מתי אפשר לעשות את זה, וכמובן שלא צריך לדברים לצאת משליטה, אבל זה אפשרי. אני הבנתי את זה בזמן שעמדנו בבית דפוס, מספר סטודנטים ביחד עם המרצה שלנו, בסופו של פרויקט ארוך ומאתגר. התלבטנו לגבי החלטה על הדפוס, ולא ידענו איך שתי התוצאות האפשריות יצאו. שתי האופציות לא היו רעות, פשוט שונות אחת מהשנייה, ובסוף החלטנו שזה כבר לא חשוב; שמה שיצא, יצא. או כמו שהמרצה נימקה: “לפעמים צריך להחליט לא להחליט”.

5. אל תעשו רק דבר אחד
אחד הדברים הפחות אהובים עלי בלימודי עיצוב, הם החלוקה למסלולים. תמיד רציתי לקחת גם קורסים ממסלולים אחרים, סקרן אותי לעבוד במדיות שלא עבדתי בהם עדיין, לערבב ולשלב בין כל מיני דברים. אבל המציאות היא שכמובן אין זמן, לפחות לא בארבע שנים, לקחת את כל הקורסים והמסלולים יחד. הבעיה היא שלפעמים החלוקה למסלולים יוצרת אצל מעצבים תחושה שהם טובים רק בתחום אחד של עיצוב, ועדיף שיתעסקו רק בו. שהם מעצבים מזן ספציפי. אני חושב שהחלוקה הזו היא טכנית ושרירותית, ואם יש לך רעיון טוב שעונה על הצרכים של הפרויקט, שמתייחס לבעיה ולפתרון בצורה אינטליגנטית ורצינית, זה מה שחשוב. אחרי זה האם זה יהיה פוסטר חצי גיליון או עמוד אינטרנט, זה כבר עניין של ביצוע שאפשר וצריך לשפר אותו עם זמן וניסיון, אבל לא להימנע ממנו רק אנחנו חושבים שאנחנו מעצבים מסוג מסוים.
אחד הדברים הכי כייפים בתור מעצב, לפחות בשבילי, זה שאפשר לעשות ולעסוק בכל מיני דברים שונים.

אז מה אתם למדתם בבית־ספר לעיצוב?

☼ עוד מאת ניר טובר ← על חודו של קו