היצירה האמיתית

מהיום הראשון אנחנו מודדים יצירתיות ביכולת המקורית והמיוחדת שלנו להתבטא. לצייר, לכתוב, לפסל, להמציא. אנחנו מודדים ושופטים את עצמנו, ובטח אחרים, במידת ההצלחה שלהם להוציא החוצה ולבטא את הרעיון בצורה גשמית. אנחנו נקשיב לשיר יפה, נתפעל מהמילים והדימויים, מהחריזה ומההקשרים. אנחנו נתבונן ביצירת אומנות ונתפעל משילובי הצבעים, מהקומפוזיציה, ממשיכות המכחול ומהיד המקורית שעמדה ויצרה אותם. ותמיד יבוא האחד שיטען לחוסר יצירתיות, כאילו שאין לו את אותו האזור במוח שיודע לחשוב ולהתבטא בצורה מיוחדת, מעניינת, חדשנית.

נראה שיצירתיות, עיקר ענייניה מהפנים לחוץ. מהיכולת האנושית לתקשר רעיון, תפישה, דעה, אמונה או מחשבה, ולהצליח לבטא אותו אל העולם באופן מיוחד. היצירתיות מתחילה ברגע שהצייר הרים את המכחול ומשך את הקו הראשון על הבד. האומנם? משיכת הקו על הבד היא אכן תהליך יצירתי, אבל האם הוא משקף את כל תהליך היצירה? ממש לא.

התפישה הרווחת שמה דגש על התוצאה כאקט יצירתי, אך לזאת קודם שלב חשוב לא פחות, ואפילו יותר. היצירתיות מתחילה ביכולת שלנו לקלוט את העולם. ביכולת של האדם להסתכל סביב ולראות משהו שאף אחד אחר לא ראה לפניו. הערנות החושית, תשומת הלב, הפרשנות וההפנמה היא שלב משמעותי ומכריע הרבה יותר בתהליך היצירה האמיתי. למעשה, יצירתיות אמיתית היא מהחוץ לפנים. מהפילטרים שאנחנו מעבירים דרכם את כל מה שהחושים שלנו קולטים מסביב. הדרך שבה המציאות נקלטת וחודרת אל נבכי התודעה שלנו, העיקולים והפיתולים שהיא תעשה ותפגוש בתהליך הספיגה שלה, היא זו המגדירה את היצירתיות האמיתית שלנו כבני אדם. החדרים בהם נחליט איפה אנחנו מאכסנים את המידע הזה, הליקוט והעיבוד שנעשה לו, זה תהליך היצירה האמיתי. מעבר לזה – הכל רק טכניקה.

יצירתיות לא מתחילה איפוא במחשבה, היא מתחילה בתפישה. המחשבה היא תהליך נוסף של עיבוד, אבל חומר הגלם שנבחר להכניס פנימה הוא זה שקובע עד כמה יצירתיים נהיה. עד כמה מפתיעים נוכל להיות. ועל חומר הגלם הזה אין לנו בלעדיות, הוא קיים סביבנו לכל מאן דבעי. כולנו נתבונן בפלג נחל מפכפך – אחד יראה בזה תזכורת לחיים, אחד יראה בזה תזכורת לכביסה בבית. אחד יחשוב על מעגל הטבע האינסופי, אחד יהרהר בפילוסופיה והאחר ירגיש את הצמאון עולה לו בגרון. אחד יושיט היד לחוויה חושית נוספת, והאחר לשטוף את הפנים. אחד ייקח את זה הביתה וימציא את טחנת הקמח, והאחר יחזור בלי כלום.

היצירתיות, אם כן, נמדדת ביכולת המקורית של כל אחד ואחד מאיתנו לראות את העולם. חשוב להסתכל סביב. להתבונן בדברים קצת אחרת, לנסות ולמצוא את הזווית המיוחדת, הפרשנות האישית. לעכל, לספוג את מה שקורה מסביב. כולנו שונים, לכולנו תפישה נפרדת של המציאות. הפילטרים היצירתיים קיימים אצל כל אחד ואחד. יש ששכחו, או הזניחו את היכולת לעבד דברים, להפנים אותם. להעביר אותם בצינורות ייחודיים, ולהחזיר אותם לעולם במתכונת חדשה. מקורית. יצירתית.

☼ עוד מאת אלעד משען ← הדף הלבן

  1. 1
    יום שלישי 28.10.2014, 4:22

    אני מאד מסכים שהתפישה והעיבוד הם חשובים, ושהדרך מהחוץ פנימה היא חלק מהותי מהיצירתיות. אבל לטעמי המשפט "מעבר לזה – הכל רק טכניקה" קצת מוגזם.
    אם נחשוב נניח על רמברנדט. האם כשקלט כלה יהודיה, או את גבירי העיר אמסטרדם, ועיבד את המידע הזה, ואיחסן אותו – האם שם נגמרה היצירתיות שלו? האם כשהיד, העין, המכחול, הבד, הרגש הסוער, המחשבה ואפילו כמעט כל הגוף שלו תיקשרו ברגעים בהם צייר – האם אז לא הייתה יצירתיות? או שהאם אז היצירתיות הסתכמה רק בלקלוט את מה שעשה, את הצבע שכבר הניח על הבד?
    אבל רמברנדט היה וירטואוז, ובעיני זה לא חייב להיות קשור לוירטואוזיות.

  2. 2
    יום שלישי 28.10.2014, 21:43

    מה אומר, אבנר, דברי הוצאו מהקשרם… :)
    לא מזלזל חלילה ביצירתיות הבאה לידי ביטוי לאחר הפנמה ועיבוד, רק חושב שהיא תוצאה של משהו עמוק וחשוב יותר, של הסתכלות שונה על העולם, של חשיבה יצירתית בצורת מסננת. עניין הטכניקה הוא רק צורת ביטוי ואין כוונה להפוך את האומנות היוצרת לפחות יצירתית ממה שהיא.

  3. 3
    יום שלישי 28.10.2014, 23:00

    היי אלעד, אם הוצאתי את דבריך מהקשרם אני מתנצל. נראה לי שאני מסכים איתך שקודם כל חייבת להיות הסתכלות. אני לא יודע לגבי מסננת, אני מניח שזה חלק מהעניין בחלק מהמקרים. אולי חלק מההסתכלויות המיוחדות הן דווקא במקרים בהם המסננת לא קיימת לגבי דברים שבד"כ מסוננים אוטומטית.
    בכל מקרה, רציתי להביא עוד מקרה בוחן – מוצרט. אומרים שבגיל 5 הוא כבר החל להלחין (ויקיפדיה). האם את הכל קלט מן העולם? האם את הכל עיבד? בוודאי שהוא שמע המון מוסיקה מיומו הראשון, אולי כבר בהיותו ברחם אמו. אבל האם כל מה שהוא עשה הוא תוצאה של השמיעה? של העיבוד שלה?
    אולי היה משהו בנפשו של הילד מוצרט שהיה שם אפילו לפני המוסיקה. אולי היה משהו במוחו, תבניות, קשרים סינאפטיים? אני לא יודע. אחר כך היה משהו שקרה בזמן שהידיים שלו חשו את הקלידים, בזמן שהוא ניגן ובו זמנית הלחין.
    מה שאני מנסה להגיד זה שהסיפור נראה לי קצת יותר מורכב. הרבה קורה ברגע היצירה עצמו. חלק קורה בקליטה, עם זה אני וודאי מסכים. אבל אני לא בטוח שהכל מתוך העולם. יכול להיות שיש א-פריורי. ויכול להיות גם פוסט-פריורי.