חדר העבודה שלי במרתף אמור להתרוקן מתכולתו. אני מנסה לצמצם את הקהל ששוכן על כל מדף ממדפיו ובתוך כל מגירה ממגירותיו. הקהל הזה אמור להתמקם בנוחיות במשכן חדש – קטן בהרבה. שאלה אחת עולה שוב ושוב – מה מתוך כל זה עדיין רלוונטי לי, כמעצבת, היום?
בשנות השלושים שלי רציתי להשאיר את כל האופציות פתוחות: אולי אחזור לעיצוב תכשיטים (תיבה עם כלי צורפות), לתפירת שמיכות טלאים (מגירות עם בדים וחוטים), להוראת ״ציור במוח ימין״ (קלסרים עם מערכי שיעור ודוגמאות של תלמידים). אולי אתפנה יום אחד לקרוא טקסטים ביקורתיים על עולם העיצוב (כמה ספרי הגות בהוצאת Emigre). אך בשנות החמישים שלי ההיסטוריה המאובקת הזו מעיקה עלי וקיים בי צורך לצמצם ולנקות.
זה הולך לאט. אני בודקת את תכולתו של כל דיסק וקלסר. יעברו איתי לחדר העבודה הקטן רק מי שיצליחו לשכנע אותי שעוד אשוב אליהם, שארצה לראות אותם בעתיד. הם מביטים בחשש מהמדפים, מחכים להחלטה שלי. "גם לי זה לא קל", אני אומרת להם. גם אני נפרדת.
המדף עם חוברות מגזין U&lc מציב אתגר קשה במיוחד. במשך קרוב לעשרים שנה, עד שנסגר ב־1999, גיליונותיו הופיעו בתיבת הדואר שלי (בניו־יורק, ואחר כך בבאר־יעקב) ארבע פעמים בשנה, והביאו איתם ניחוח חו״ל ועיצובים מסעירים ומעוררי השראה. U&lc – שעוצב על ידי הרב לובלין ואייקונים נוספים כמו מילטון גלזר ודומיו – היה המורה שלי לעיצוב מגזין. היו בו דיונים מרתקים על יישור טקסט (ימין, שמאל, בלוק, מרכוז, עם או בלי שבירת מילים, שבירת מילים אוטומטית או ידנית), על ארגז הכלים של מעצב המגזין (איך לגרום לקורא לבוא לבקר ולהישאר), גרידים מפתיעים, טיפול בחלל. הכרתי בו כותבים שקניתי את ספריהם כדי להמשיך את מסע הגילוי. הוא העניק לי את היכולת לפתח תפיסה משלי לעיצוב מגזין, אמות מידה והגדרות מטרה משלי.
אני מצלמת מבחר עמודים ומניחה את החוברות בקרטון. אמצא לכם בתים חדשים, אני מבטיחה לגליונות שדפיהם הצהיבו. מישהו אחר יאהב אתכם כמוני ואולי יותר.
אחרי שאלחץ על publish לטקסט הזה, אשוב למרתף לעמוד מול עוד אלף החלטות קטנות. בסופו של התהליך יהיה לי חדר עבודה חדש: קטן יותר, מהודק יותר, תמציתי ואולי בהיר יותר. מתאים יותר להגדרה העצמית שלי כמעצבת בימים אלה.
אם עדיין אין לך תכניות לגבי הננטשים, דרי ספריית העיצוב שלי ישמחו לשכנים חדשים, U&lc, Emigre ושות' :)
@יותם – כל מי שיגיע לאירוע אנטייטלד הקרוב יקבל גליון של U&lc (!)
ברכות ואיחולים לרגל המעבר.
מעניין היה לי לקרא על הקשרים/יחסים עם ה'היסטוריה' בסטודיו שלך מעניין יהיה לקרא גם מי מהם הצליח לשכנע אותך לעבור הלאה ?
ממליצה לך על קטגטוריה של – Second Opinion
לפעמים זה מקל על ההתלבטות.
לחזור אל התכולה במחשבה שניה, לאחר פרק זמן שהו מאפשרת פרספקטיבה חדשה רעננה וקצת פחות כואבת.
שיעבור בקלילות.
רעיון מצויין second opinion. קצת מאוחר… הרבה סקיצות, פרויקטים, איורים וגזרי עיתונים הגיעו כבר למיחזור. במה שנוגע לעבודות שלי, מה שהשפיע יותר מכל על סיכויהם להישאר זו החוויה הרגשית שהזכירו לי. אם לשפוט לפי ההחלטות שקיבלתי, הלימודים בפארסונס היו תקופה מצויינת. בצלאל לא כל כך…
ובעניין ההיסטוריה, יש תחומים שפחות מעניינים אותי עכשיו (איור,עיצוב עיתוני broad sheet, עיצוב פונטים, פנזינים בועטים), והספרים והמגזינים שקשורים אליהם מצאו בתים חדשים.
זה ללא ספק מסע רגשי די מבלבל, שבסופו אור גדול. אמן.