בעבר הלא רחוק אנשים נהגו לצלם במכשיר שנקרא 'מצלמה'. למצלמה היתה מתג שעליו לחצו על מנת לצלם את הפריים הנבחר. אבל אי אפשר היה לראות בו־במקום מה צולם, ואקט 'החשיפה' של הדימוי היה חלק מתהליך הפיתוח שלו שנעשה בחדרי חדרים. באינטימיות המסוגרת של חדר החושך. המטרה היתה לשמור על הדימוי – לקבע אותו לפני שהוא נחשף לעולם שיש בו אור שיכול לשנות אותו.
בתהליך העבודה של צלם מקצועי, שלב ריבוי הפריימים הוא שלב אינטימי בתהליך שמטרתו להוביל לתוצאה אחת – בחירה ב'תמונה המנצחת'.
הפייסבוק והאייפון לימדו אותנו לצלם ולהעלות את התמונות בזמן אמת, אך העובדה הטכנית שהופכת את אינסטגרם מרשת חברתית של שיתוף תמונות למחוללת מהפכה (לטענתי כמובן) היא שכדי לשמור תמונה, צריך לפרסם אותה. כעוקבים, אנחנו עדים לשלב החיפוש אחר הפריים האחד. חווים את הניסיונות, את שינויי הקומפוזיציה. לשמור = לפרסם הוא רעיון של דבר והיפוכו. כיוצרים נהגנו לשמור דימויים, לא לשרוף אותם לחשיפת יתר ואילו עכשיו, מרצוננו החופשי אנחנו לא רק מוסרים את הדימויים שלנו החוצה, אלא חושפים ומשתפים בתהליך היצירה שלהם.
האינסטגרם מציע הזמנה לביקור בסטודיו פתוח ובעיני זהו חלל התצוגה האלטרנטיבי הכי מעניין שיש כרגע, המתקיים על הרצף של אמנות רחוב או הצבה בחלל ציבורי לא קונבנציונלי. תהליך ההיווצרות של הדימוי, המחייבת את פרסומו על מנת שיישמר, דומה מאד לתהליכי היצירה וההצבה של עבודה במרחב פתוח שבו התהליך האינטימי של עבודת הסטודיו נגלה לעיני כל. יותר מכך, הדימויים לא רק נחשפים מתוך התהליך, אלא הם גם מקבלים אופי אחר. הדימוי שנוצר במרחב הציבורי, מוליד שפה חדשה של התבוננות ולכן תהליכי השמירה והניכוס שלו הם אחרים. דימויים שנוצרו לחלל 'תלוי מקום' שואבים את השראתם מהמרחב הזה. כך גם קורה באינסטגרם כאשר האפשרויות והמגבלות הטכנולוגיות כמו התבוננות מוגבלת למרחק או שמירה = פרסום הופכות למרחב המייצר שפה חדשה של דימויים אינטימיים שלא היו מצולמים או מועלים לרשת ללא הטכנולוגיה הזו.
אז עכשיו, ממש עכשיו יש רגע כזה שבקרוב יעלם. רגע של נדיבות. אני לא זוכרת אמנים חולקים ככה דימויים. משתפים ברגעים קטנים. בסיפורים ויזואליים שאין בהם שום הירואיות. סתם חתיכת חיים שאין לה מטרה לקדם משהו אלא לתאר הוויה פשוטה של 'להיות'.
מרב, יפה ומאיר נקודות מאוד מעניינות, במיוחד את עניין ההיפוך "שמירה=פרסום"
זו בעיני הנקודה הכי משמעותית. אגב הרבה מעלים לשם צילומים מתוך הגלריה בנייד
או אפילו תמונות שהורידו לנייד ממצלמה. אז לא תמיד את רואה את התהליך
בעיני מעניין לראות איך חובבים מצלמים ומעלים לא פחות – ואולי יותר מיוצרים מנוסים
השאלה היא אם לא מדובר לעיתים בדימויים משעממים שכל תכליתם להיעלם עוד יום יומיים. קצת כמו ליכלוך שיש בכיור..מחזיק שם יום-יומיים עד שאנו מחליטים להבריק אותו ולשטוף את הליכלוך לעולמים. אורך החיים של הדימויים האלה הוא 5 שניות של תשומת לב. ואולי זה מה שאמנים בימינו באמת מבקשים.
אני נהנית לעקוב אחרי אמנים. בעיני דווקא בגלל שמדובר בתוכנה שמיועדת לחובבים היא מאפשרת לאמנים להשתמש במשחקיות שלה. המשחקיות הזו, טובה לאמן, טובה לתהליך וטובה בסופו של דבר לדימויים. יש בזה משהו משחרר שמאפשר להעלות דימויים כביכול לא מושלמים. זה כמו להסתכל על ספר סקיצות. אז אם אני עוקבת אחרי 'ספרי הסקיצות' של אמנים נפלאים כמו kloneyourself, דוד עדיקא, לי אורפז או מאיה אטון אני מרגישה שאני זוכה לראות דברים שאני לעולם לא אראה בגלריה או במוזיאון.
אגב, גם כשמעלים תמונה שלא צולמה באינסטגרם היא צריכה לעבור את אותו תהליך של שמירה=פרסום ולכן היא בדרך כלל עוברת דרך מקלחת הפילטרים של האינסטגרם. נכון שאולי אז לא נראה את כל השלבים של צילום הפריים, אבל עדיין יש כאן דימוי שעובר מניפולציה של עיבוד לשפת האינסטגרם ולכן, עצם העובדה שאי אפשר לשמר את התוצאה ללא הפרסום שלה, פירושו חשיפה של הדימוי לתהליך של 'סטודיו פתוח'.
מעורר מחשבה !!
כל כך רוצה להסכים ב-100% עם דברייך, אבל האם את לא חושבת שהשטחת המדיום האמנותי הקלאסי תגרום לאמנים וליצירתם לאבד מערכה באופן סופי? האם יהיו אמנים בעתיד? כל נער שמצלם באינסטגרם אינו שונה מאמן שמצלם באינסטגרם שכן האמנים גם אם מאד יתאמצו יתקשו לבדל עצמם משאר "העם" שכביכול עושה שימוש בטכנולוגיה הזאת. זרם הדימויים האינסופי ברשת הוא כמו נהר. צילמת, שיתפת, זה כאן לכמה שניות והופס..נעלם בזרם. זו אמנות זמנית. רגעית. כמה אנשים נחשפו אליה? אותם אנשים שגלשו ביום רביעי בשעה 15:67. אין לדימוי הזה סיכוי להיצרב בשום זיכרון של אף אחד. זה לא תהליך שיכול להחליף את העבודה האמיתית של הצלם, שכל קסמה הוא שלא רואים אותה, אלא צריך לנחש מה הביא לקסם הסופי בתמונה.
הי סופיה, אני מאמינה ששום טכנולוגיה לא תצליח לגרום לאדם שהוא אמן להיות לא -אמן ולהיפך. העובדה שאנחנו חשופים לכמות אדירה של דימויים, לא בהכרח אומרת שהגבולות מטושטשים. נכון, לדימויים יש היום אורך חיים קצר יותר, אבל מצד שני, יש להם – חיים.
( אני מכירה אמנים שבמשך שנים יוצרים אין סוף דימויים שאיש מעולם לא זכה לראות. )
השינוי שאני מנסה להצביע עליו הוא לא העובדה שכלם מיצרים דימויים וחושפים אותם, אלא דווקא העובדה שאמנים, שבעבר חשפו רק עבודות גמורות, מתחילים עכשיו לשתף בתהליכים. זה שינוי מאד מעניין בעיני שאולי אנחנו לא יודעים עדיין מה המשמעות שלו. אני מנסה לשאול באיזה אופן השינוי הטכנולוגי משנה את התודעה ומשפיע על תהליכי היצירה של אמנים וזאת, מתוך התבוננות במאגר הדימויים שנוצרים באינסטגרם.
אגב, בחלק אחר של המאמר, שלא פורסם בגלל אורכו של הטקסט, אני מנתחת את הדימויים הייחודיים לאפליקציה.
תודה שהבהרת את זה. אני מאד מתחברת לתגובה שלך. ובעיקר לחלק שאומר שהמשמעות של כל זה טרם התבהרה.
אפשר לרואת אינסטגרם במחשב:
http://statigr.am/viewer.php
ממש מעניין, בעיקר ההקבלה בין הפרסום באינסטגרם לבין ההצבה בחלל הציבורי. לגבי השמירה=פרסום, לפחות באנדרואיד אפשר לעקוף את זה, ואני משתמש בזה. אבל זה שאפשר לעקוף את זה לא כל כך משנה, כי ברור שהממשק נועד לא לאפשר שמירה ללא פרסום. ושכך רוב האנשים עובדים.
בז'אנר אינסטגרם של אמנים שמראים תהליך ממליץ על amitisraeli1, itzikrennert, kerentaggar, lirondamir
הי אבנר, ברור שאפשר לעקוף, אנחנו הרי ישראלים… ומן הסתם אפשר לפרסם ומיד למחוק ואז הדימוי נשמר בקמרה רול.
ועוד מחשבה, בעניין חללי תצוגה אלטרנטיביים, אני חושבת שמאד מעניין לשים לב איך אותו דימוי שמתפרסם בו זמנית באינסטגרם ובפיסבוק נראה אחרת בכל אחד מהחללים.
הניקיון הוויזואלי של האינסט שבו אתה רואה רצף של דימויים שלא נקטע על ידי ברברת ופרסומות, עושה משהו אחר לדימוי גם אם זה דימוי שעבר תהליך של סלקציה.
תודה על ההמלצות למעקבים.
ותודה גם לך סופיה על הערותיך. ממש כיף הדיון הזה, כל תגובה גורמת לי לעוד מחשבות.
חייבת לציין (את המובן מאליו) שאינסטגרם של אמנים נראה אחרת לגמרי מאינסטגרם של לא-אמנים.
מסכימה בהחלט. זו בדיוק הנקודה שהצבעתי עליה – השימוש הייחודי שאמנים עושים במרחב הזה.