את פרויקט הגמר שלי בבצלאל הגשתי בקיץ 2002. מאז יצא לי לחשוב עליו לא מעט וכמו כל פרויקט שלי עמדתי ביחס אליו השתנתה כמה פעמים. שיחות ארוכות בתהליך הנחיית פרויקטי הגמר של עדי, תום, אסף ודורון בשנקר השנה החזירו אותי לחווית העבודה על פרויקט הגמר ולתהיה, איך היה מושון מודל 2012 מנחה את פרויקט הגמר של מושון מודל 2002? מה הוא היה שואל אותו כדי לאתגר אותו, כדי לכוון אותו, כדי לעזור לו להפוך את הרעיונות והמחשבות ואת הגחמות האסתטיות לכדי עבודת עיצוב טובה יותר?
ובכן, אני רוצה לנצל את בימת אנטייטלד ואת הנושא החודשי בכדי לעשות צדק היסטורי ולספק לעצמי את ההזדמנות להנחות את מושון מודל 2002 ולעודד אותו אולי לחשוב על הדברים מחדש. להלן חמש שאלות לשים בבקבוק ולשלוח במכונת זמן לאימייל של עצמי יותר מעשר שנים אחורה.
[סלחו לי על האיכות הירודה, הוידאו הזה הועלה באוב אל יוטיוב ממעמקי הגיבויים שלי]
הי מושון,
אני מאוד אוהב את הפרויקט שלך ואת הדרך בה אתה ניגש אליו, גם המיקרובים האלה שעיצבת מאוד חמודים. :) אבל אני רוצה להעלות כמה עניינים שנראה לי ששווה להתיחס אליהם. הנה כמה מחשבות שאולי יהיה שווה לשקול בתהליך העבודה:
1. בנוגע לקונספט:
מושון, בחרת לקרוא לפרויקט שלך The Web Is A Living Organism. אני מבין שדרך הדימוי הזה אתה מבקש לטעון שהמשתמשים שבקצות הרשת הדיגיטלית גם הם חלק מאותו גוף של הרשת ולכן ניתן לחשוב על הרשת כמעין ישות קולקטיבית סייבורגית שכזאת. אבל יש סכנה מסויימת בטשטוש הגבולות בין ההתייחסות התרבותית למערכות ביולוגיות לבין מערכות טכנולוגיות. האם אתה לא חושש שקביעה שכזאת עלולה להעמיד אותנו בעמדה לא ביקורתית כלפי החוקים מעשי ידי אדם של הרשת שבנינו? יש סכנה שבהפיכת הרשת לביולוגית וטבעית אתה עלול לבטל את ההזדמנות אליה אתה בעצם מכוון – דיון בדבר תפקידנו והאחריות שלנו ביחס לרשת שבנינו. מעניין אותי לדעת, מה מבחינתך בעצם החשיבות של המטפורה הביולוגית?
2. חווית המשתמש:
כשאני נכנס לחלל שבנית מקדמת את פני עמדת מחשב בה אני בוחר אחד מבין עשרים ״מיקרובים דיגיטליים״ אנימטיביים שיצרת, אח״כ אני בוחר מנוע חיפוש ואז אני מתבקש להזין מילות חיפוש. אם אני מבין נכון בשלב זה אני מתבקש לגשת למעין במה שעליה מופיעות מילות החיפוש שלי וברגע שאצעד מתחת למקרן, יוקרן עלי המיקרוב שלי וילווה אותי בהולכי על צלחת הפטרי הדיגיטלית הזאת. כשהמיקרוב נוגע במילים הוא שולח אותן למנוע החיפוש הנבחר ולאחר מספר רגעים מופיעה כותרת תוצאת החיפוש החדשה במקומן (וחוזר חלילה). תקן אותי אם לא הבנתי אותך נכון (בכל זאת, קצת מסובך)
יש לי מספר שאלות כאן, דבר ראשון, אתה מציע פה חוויה מאוד יחודית אבל אני חושש שאתה לא השלמת את עיצוב חווית המשתמש שלה. למה שאשחק במשחק הזה שלך? מה אני יודע עליו לפני שנכנסתי לחלל? קראת לזה נט.ארט אינסטליישן ואתה קצת נותן לעצמך הנחות של יצירת אמנות בגלריה, מסוג ההנחות שכמעצב אתה אמור לסרב להן. הייתי רוצה לראות אותך מייצר לי תהליך כניסה לחוויה שאינו לוקח את העניין ואת תשומת הלב שלי כמובנים מאליהם. מה היא ההבטחה של החוויה שאתה מציע? איך אתה יכול לגרום לי להרגיש יותר פעיל ופחות מופעל בתוכה? מעבר לזה, על אף שיש משהו מאוד מרצה במשחק עם המיקרובים והדרך בה הם עוקבים אחרי הליכתך, יש משהו קצת מפוספס בתקשורת בין העבודה למשתתפים ובינם לבין עצמם. אני מבין את הטענה שלך לגבי טפיל ופונדקאי, לגבי השאלה האם אנחנו טפילים של הרשת או שהרשת היא טפיל שלנו, אני רק חושש שלא יצרת מספיק גשר בין השאלות שבבסיס הפרויקט לבין חווית המשתמש במיצב הזה שלך. למה להתאמץ כל כך עם חלל ואנימציות וטכנולוגיות וידאו טראקינג ומה לא, אם בסופו של דבר צריך לקרוא את התיזה שלך בכדי להבין מה אתה רוצה להגיד?
3. עיצוב מרחבי:
ישנו פער משמעותי בין העיצוב שעל המסך לבין עיצוב החלל. עם כל הכבוד לזה שאתה רוצה לדבר על חוויה שמתרחשת לרוב על מסך מחשב, בחרת בפורמט של מיצב אינטראקטיבי ולכן עליך לתת את הדעת לשאלות של עיצוב מרחבי. עמדת המחשב בכניסה לא יכולה להיות העמדה החכמה של בצלאל שאנחנו מכירים מהכיתות שלנו, זה פשוט מזלזל בחוויה שאתה מנסה להעביר. גם ככה יש פער בין העמדה הזו (שאני מבין שאתה חייב בכדי לאפשר לאנשים להזין טקסט) לבין הבמה המוקרנת שבה מתרחש הקסם. אולי שווה לחשוב על זה שוב, האם אפשר אולי לוותר על העמדה הזאת? אם הכל כל כך אוטומטי, למה כל כך חשוב שנזין טקסט בהתחלה? בטח כשאנחנו גם ככה לא לגמרי מבינים מה המטרה של הטקסט הזה ומה נעשה איתו?
עניין נוסף, אתה בעצמך מדמה את הבמה לצלחת פטרי ואת ההקרנה לעין המיקרוסקופ, אם כך למה לא להפוך את הבמה לעגולה? אפילו במחיר איבוד שטח הקרנה. זה אולי בכל זאת שווה, לא?
4. טכנולוגיה ופרוטוטייפינג:
אתה מאבד זמן רב בנסיון לגרום לווידאו טראקינג לעבוד כמו שאתה מדמיין אבל עברו כבר חודשים ועדיין לא יצא לך להרגיש איך זה. איך אתה יכול להגיע כמה שיותר מהר לשלב של פרוטוטייפ קרוב ככל האפשר לחוויה? מה אם תגלה שהטראקינג אינו משמש אותך כמו שאתה מדמיין? מה אם מעצם החוויה, אפילו אם היא מדומה, יעלו לך רעיונות חדשים. האם באמת שווה להשקיע כ״כ הרבה אנרגיה בפיתוח מערכת טראקינג, שמחוברת לאינטרנט, מעבדת דפי תוצאות של כמה וכמה מנועי חיפוש ומציגה את הכל על ממשק פלאש מוקרן עם 20 יצורים, כל אחד עם אנימציה וסאונד יחודיים, אם רק בסוף הפיתוח תוכל לבחון את הנחות היסוד הראשוניות שלך? במקום 20 מיקרובים, למה לא תסתפק באחד, שניים… במקום מערכת וידאו טראקינג, למה לא תבקש מחבר להקרין עליך את המיקרוב בעצמו? אתה חייב להגיע למצב שבו אתה יכול לבחון את החוויה כמה שיותר מהר. מה שסטיוארט בראנד אמר על ארכיטקטורה נכון אפילו יותר לחוויה אינטראקטיבית: "בניין אינו משהו שאתה מסיים, בניין הוא משהו שאתה מתחיל."
5. תקשורת חזותית:
זה נכון שהתחום שלנו מתרחב ושהכניסה של המדיה הדיגיטלית לתמונה מערערת הרבה מהמודלים הישנים של ״איך נראית עבודת תקשורת חזותית״, אבל עדיין, כמי שלמד 4 שנים במחלקה לתקשורת חזותית מן הראוי שתבחון את הפלטה שלך ושתדע לבחור את הכלים שלך נכון. מה הן ההשלכות של הבחירה במדיום של מיצב אינטראקטיבי? מה הן ההשלכות שלו על רוחב הקהל אליו תיחשף העבודה? מי הוא קהל היעד שלך? המבקרים בתערוכה בבצלאל, או בגלריה? או פסטיבל? איזה מין אנשים אלה? מה הרקע שלהם? מה רמת הקשב שלהם? איך תשפיע עליהם דרך החוויה אותה אתה מציע? האם המיצב יכול לעמוד בפני עצמו או שמן הראוי היה לשלב אותו עם חוויה מקוונת?
אוקיי, אני מבין שאפשר לעבור את החוויה גם בגרסת אונליין, זה אכן חשוב, אבל בחרת לבסס את החוויה המקוונת על החוויה של המיצב שאליה רוב הקהל לא יחשף ואם אתה אומר שחווית האונליין מפסידה הרבה מחוויית המיצב אולי סדר העדיפויות שלך קצת משובש? אני חושב שכמעצב מן הראוי שקודם כל תיצר חוויה ראויה ושלמה לקהל רחב ורק אח״כ תשדרג אותה עם הכלים ועם הקונטקסט הייחודי והאקסקלוסיבי של הגלריה. אני מרגיש שההתרגשות שלך מהשונות של החוויה המוקרנת וההתעסקות המופרזת שלך בלוודא שהטכנולוגיה אכן תעבוד בדיוק כמו שאתה מדמיין, יחד מפריעות לך להתפקס, להסתכל על הפרויקט כמעצב ולהתמודד עם האתגרים הכרוכים במחויבות שלך לתקשורת חזותית.
אוקיי, ברור לי שזה קצת הרבה פידבק ושיקח לך זמן לעכל את כל זה, אבל אני מבטיח לך שנוכל לעבוד על זה יחד ושעם תהליך נכון תוכל להגיע הרבה יותר רחוק וקרוב לוודאי עם הרבה פחות מאמץ. אני אוהב את השאלות שאתה מעלה ואני חושב שאתה מביא משהו רענן בבחירה שלך להתמודד איתן בצורה לא שגרתית במסגרת פרויקט גמר במחלקה לתקשורת חזותית. אז נכון, יש לא מעט עבודה לעשות, אבל אל תדאג, יהיה כיף…
נפגש ביום שלישי בתולעת ספרים ונדבר על הכל.
צ׳או,
מושון
זהו, סגרתי מעגל. קצת תרפויתי מצידי, אבל בכל זאת, אני מקווה שזה היה רלוונטי גם לכם באיזושהי דרך. אשמח לכל פידבק ואם גם אתם רחוקים כמה שנים מחווית פרויקט גמר ואם בא לכם, אולי תספרו גם אתם בתגובות, כיצד הייתם מנחים את עצמכם?
אתה קצת קשה עם הילד. אני זוכר שהסברת לי בהתלהבות את הפרוייקט- חצי לא הבנתי- אבל הבנתי שיש כאן מישהו שעשה קפיצת ראש אל הלא נודע. לפרוייקט גמר של סטודנט זה בעיני הישג מכובד מאוד. תזכור- הוא סטודנט! ועכשיו נעבור לנושא החשוב- כלומר אלי: איציק- אי אפשר לטחון מאות שעות על האיורים של פרוייקט הגמר ואז יום לפני ההגשה לעשות טיפוגרפיה.המורים שלך אמנם מטומטמים, אבל לא לגמרי.
איציק גרמת לי לצחוק בקול רם מול המחשב
קשה לי שלא לשים את הלינק הזה כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=XFGAQrEUaeU&feature=player_embedded
חבל שאי אפשר לעשות שיחה גם ברברס :)
פוסט מעניין מאוד! במיוחד מסקרנת אותי ההתייחסות בסעיף 5 לבחירה בפרוייקט מוכוון גלריה לעומת פרוייקט מקוון לשימוש רחב יותר. פעמים רבות אני מהרהרת בשאלה (הו לא! נשארו לי רק עוד שנתיים ועוד אין לי רעיון לפ. גמר!:) מה סדר העדיפויות הנכון- להעדיף פרוייקט "אינסטלטיבי" בולט בשטח התערוכה אבל פחות שימושי, או שימושי רק בהנתן פיתוח טכנולוגי עתידני? או שאולי עדיף לבחור פרוייקט שימושי, ומוצדק יותר מבחינת ההיתכנות שלו, אבל להסתכן בהיותו פחות אטרקטיבי בחלל בו הוא מתקיים (כלומר בתוך התערוכה) בשל הפורמט הסטנדרטי והקטן יחסית של מסך מחשב?
ראשית להנחייה שלי את עצמי (עברו בסה"כ 3 שנים) – בשביל באמת להסביר הייתי צריך לכתוב פוסט בטח באורך של שלך שמסביר גם את הפרוייקט וגם את הביקורת שלי עליו. אבל כמה נקודות כלליות לעצמי של פעם –
1. תתקשר יותר עם הקהל שלך על ידי זה שתתבונן יותר בפרוייקט מנקודת המבט שלהם.
2. תסתכל על עצמך בראי ותשאל את עצמך כל שבוע – האם זה מספיק חד? אם לא, תחדד. אל תהסס לוותר על דברים בדרך לחדות של האמירות שלך.
3. תדבר על הפרוייקט כמה שיותר עם אנשים שאתה מעריך. תיזום פגישות ושיחות, אל תסתפק בהנחיות הפורמאליות.
יש עוד, אבל הם אישיים.
@מושון – אם הייתי רוצה לעשות פרוייקט גמר בתקשורת חזותית, אז מהפוסט הזה מאד עושה לי חשק לעשות אותו בהנחייתך. הנחית את מושון ממש לעניין, ונראה לי שהוא יוכל להשיג הרבה יותר ממה שהוא השיג, בעיקר בחדות – העברת המסרים. ואני מסכים עם איציק, ההישג של מושון 2002 הוא מכובד מאד.
@הילי – נראה לי שזה מאד תלוי בשאלה מה את רוצה להשיג מפרוייקט הגמר. האם את רוצה שמעסיקים יקחו כרטיסי ביקור שלך ותוצפי בטלפונים? או לחילופין – האם את רוצה שהפרוייקט ימצא את הדרך להצגה לקהל רחב יותר, לדוגמא בגלריה מחוץ לתערוכת הבוגרים? או אולי את רוצה שתוכלי ליישם את הפרוייקט כסטארט-אפ ישר אחרי הלימודים? או שאת רוצה ללמוד כמה שיותר (זה לאו דווקא דברים סותרים)? ועד כמה חשובה לך ההכרה מבחוץ אל מול ההכרה הפנימית בחשיבות המעשים שלך? אני יכול רק לכוון אותך אל השאלות האלה.
@טליה – הלינק שלך גאוני.
@איציק:
הערה חשובה, אני אולי קשה איתו קצת, אבל וידאתי בזהירות שהוא אכן בשל לקבל את הפידבק הזה. לקח לו קצת זמן, אבל בכל זאת.
@הילי:
אני אמשיך קצת מהנקודה של אבנר. יש בעיה מובנית בפרויקט הגמר והיא שאלת קהל היעד. בלימודי עיצוב אנחנו לרוב מתאמנים על ריק כשאנחנו מיצרים מותגים לגופים דימיוניים, קמפיינים שאף פעם לא יראו קהל, אריזות ריקות, אתרי אינטרנט שאף פעם לא בוקעים מביצת הדסקטופ ופוסטרים שלא ירגישו את הקור של הקיר בגב. לפרויקט הגמר לעומת זאת יש מספר קהלים, אך הם לרוב אינם מוגדרים באופן רשמי כקהלי היעד. ניתן לסמן ארבע קבוצות ברורות לאותם קהלים של פרויקטי הגמר במחלקות לתקשורת חזותית:
1. פאנל השופטים במעמד הגשת פרויקט הגמר – אנשי מקצוע אשר לרוב מתעניינים לא רק בעבודת העיצוב עצמה אלא גם בתפקיד שלה כמיצגת של המעצבת הבוגרת עצמה. מושגים כמו אג'נדה, חזון, תעוזה וכן הלאה אינם זרים לשיח סביב פרויקט הגמר, על אף שבעבודה המקצועית תפקידם שונה. במקרה זה הפורמט העיצובי הוא פרזנטציה. לכלי הפרזנטציה יש תפקיד חשוב בארסנל המקצועי של המעצבת, אם כי השיח הוא לרוב הרבה יותר פנימי מהשיח בו נעשה שימוש בעבודה מול לקוחות ושותפים מקצועיים אחרים.
2. מבקרי התערוכה – קהל מגוון שכולל אנשי מקצוע, הורים, סטודנטים אחרים, קהלים של המחלקות המקבילות, באמת קהל מגוון. הפורמט העיצובי הפעם הוא תערוכה, פורמט שונה מאוד מארסנל הפורמטים המקובלים של המעצב. הרלוונטיות של פורמט תערוכת בוגרים עמוסה במסרים ותכנים שונים באופיים ואיכותם הוא שנוי במחלוקת ומן הראוי לשאול עליו שאלות ולא לקחת אותו כמובן מאליו. עיצוב התערוכה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל השנה אכן מאתגר את הפורמט הזה ע"י תצוגת כל העבודות על מסכים ותוספת משנית של תצוגת אובייקטים. על אף שההחלטה הזו שנויה במחלוקת (הרזולוציה והקצב לא עושים צדק עם כל העבודות בצורה שווה ובעיקר נפגעות ממנה עבודות איור), אני חושב שהיא במקום והיא צעד בכיוון הנכון של התמודדות רלוונטית עם הפורמט הבעייתי הזה.
3. תיקי עבודות – סטודנטים מביעים לעיתים קרובות את הצורך לעבות את תיק העבודות שלהם – כרטיס הכניסה לחיים המקצועיים. בתוך תיק העבודות, פרויקט הגמר הוא לרוב שחקן מרכזי מעצם היותו חופשי יותר בפורמט ורחב יותר בקנה המידה. כיום, כשתיקי עבודות לרוב כבר אינם עטופים בכריכה עבה אלא בתגיות הטמל, הרלוונטיות של מסך המחשב כפורמט רלוונטית יותר ויותר. מסיבה זו שוב אני רואה ערך חשוב בהחלטה שנעשתה בבצלאל לעטוף פרויקטים בתיעוד וידאו תמציתי ונגיש.
4. הבוגרת עצמה – בניגוד כמעט לכל פרויקט אחר בחיים המקצועיים או הלימודיים לפרויקט הגמר יש פן יצוגי של הבוגרת את עצמה. כשאני מעצב ללקוח לוגו, או מעצב לו אתר, התפקיד של עבודת העיצוב היא ליצג קודם את המוצר / את הלקוח / את המסר ורק הרבה אח"כ אותי כאיש מקצוע. בפרויקט הגמר, סדר העדיפויות הזה לרוב הפוך.
לרוב, אף אחד מארבעת הפורמטים הללו אינו נלקח בחשבון בצורה כוללת ורשמית בשיקולים המובילים לבחירה, לעיצוב ולהגשה של פרויקט הגמר. התרכיב של ארבעת השיקולים הללו הוא יחודי והתעלמות מהיחודיות הזו היא בעייתית. לתפישתי יש מקום אם כן להתייחס לערכים הללו ולתת להם מקום רשמי הן בתהליך ובמידה מסוימת גם בהגשה.
@טליה ואבנר:
:)
אח מושוני… קראתי בהנאה מזוכיסטית. זוכר היטב את הפרוייקט ואת התהליך. כל מה שאמרת נכון, וכל מה שאמרת נכון גם לגבי, רק שלי לא היה האומץ לרכז את הכל במקום אחד באופן מודע ופומבי, ורק נברתי בזה, כל פעם קצת, במשך 12 שנה עוד מעט. מה שכן, כל מה שאמרת היום, יכולת להגיד גם אז, אבל למישהו אחר. חוויית פרוייקט הגמר כפי שאנחנו מכירים אותה, הופכת פעמים רבות את היוצר, במיוחד אם הוא שאפתן, דעתן, סגפן (כלומר מוכן למכור את חייו הפרטיים למען הפרוייקט) להיות מעין ז'אן דארק מעורבת עם דון קישוט מעורב עם סנשו פנשה עם קרם של לוחמי מצדה למעלה -וגורם לו לשאת את פרוייקט הגמר כמו שישו נשא את הצלב – בחשיבות, בגאווה, אטום לכל ביקורת או נותן את הלחי השניה – ובעיקר, מלא סבל ובלתי ניתן לעצירה עד גבעת הגולגלתא בהר הצופים.
מקווה שהיום אתה מעביר לסטודנטים שלך שכמו ארכיטקטורה, כמו מיצב אינטראקטיבי – פרוייקט גמר זה משהו שמתחיל (קריירה), לא משהו שמביא אותה לשיא.
רגניקו יקירי,
יש אכן משהו אטום בטריפ הזה שנקרא פרויקט גמר, על אף שהסטודנטים שלי היו הרבה יותר פתוחים לביקורת משהייתי אני. זכור לי פרויקט הגמר גם שלך, במקרה שלך החלטת שסרט קולנוע יהיה פורמט ראוי לפרויקט גמר בתקשורת חזותית. לשנינו היו המון ספקות בתהליך העבודה אבל שנינו עוד המשכנו להתעסק באותו פרויקט שנים אחרי ההגשה והציון וזה בעיני סימן טוב. אידאלית פרויקט גמר יהיה פרויקט בו אתה יכול לראות את עצמך עוסק גם אחרי ששכחתי מי בכלל ישב בפאנל השופטים שלך. להיות הקליינט של עצמך גם אחרי שהציון שלך אינו תלוי בזה אומר שיש לך עניין ותשוקה לתוצרי העיצוב של עצמך. זה מצב רצוי וללא ספק דרך טובה להתחיל את החיים המקצועיים שלך.
ראיתי את הפרויקט בכנס של איגוד האינטרנט, אני חושבת, ואהבתי אותו, למרות המקומות הלא פתורים שהיו שם. מענין לקרוא את ההסתכלות שלך מחדש, חלק מהדברים היו דברים שהרגשתי אז. הדבר שנראה לי בזמנו הכי גאוני, היה הדומיין של הפרויקט http://www.is-a-living.org. גם אם הפרויקט לא היה בשל מספיק, זה היה אחד הדברים הכי מרעננים ובועטים שנראו בארץ באותה תקופה ומגיע לך שאפו ענקי על זה. כסטודנטית לאמנות במסלול של מדיה חדשה, זה היה מאוד משמעותי עבורי.
בת.
וואו.
תודה.