אמיתי גלעד

השבוע לרגל מסיבת פרידה מחבר, יזמתי משימה יצירתית קטנה לקבוצה של חברינו המשותפים. התרגיל היה להציע תרגום הומוריסטי חלופי לקטע דיאלוג קצרצר שבחרתי מתוך סרט, כשבסוף לקחתי את כל הדיאלוגים המומצאים וחיברתי אותם לקטע אחד ארוך בו קטע הוידאו חוזר על עצמו והדיאלוגים משתנים בתרגום.

נשמע קליל, מתברר שלאו דווקא.
כל המשתתפים הם אנשים מצוינים בעלי הומור רב. עם זאת רובם לא נדרשו לפעילות יצירתית מזה שנים רבות. הם התקשו עם התרגיל ודיווחו כמעט כולם בנפרד על מחסומים קשים ואף תסכול. בגלל שהתרגיל היה כ"כ קטן היה מעניין לראות את התגובות.
גם לי ההתחלה לא היתה קלה, כמו תמיד, אבל הקאתי על המסך את השניים שלושה הראשונים (שהיו בינוניים ומטה), ואז נפרץ הסכר והכיף התחיל. השתטיתי, הצחקתי את עצמי, חקרתי קצת את הגבולות של התרגיל וניסיתי לגוון. קראתי פעם ראיון עם בריאן אינו בו הוא סיפר על כריס מרטין שהוא כותב שירים באותה קלות שבה הוא מחרבן, וככה הוא מייצר כמויות גדולות של חומרים. אז הרגשתי מאד כריס מרטיני בימים האלה והייתי מבסוט. מי מהחברים שהתעקש להמשיך לנסות הצליח גם הוא, והיו כאלה שהתסכול של הכשלון ההתחלתי הכריע אותם והם ויתרו.
כשהייתי קטן הייתי מבלה שעות רבות בחיפוש אחרי צעצועים שאיבדתי. כאלה שאיבדתי באותו יום או ביום שלפני, וכנראה שאמצא היום או מחר. החיפושים תסכלו אותי. יום אחד אני זוכר שחשבתי לעצמי שלפחות מזל שאני מחפש צעצוע שאני יודע בוודאות שקיים איפשהו בבית, ולא משהו שאולי בכלל איננו.
זה לא ממש נהיה קל יותר, למצוא רעיון טוב, לעשות משהו שאתה מעריך. הנחמה היחידה היא בנסיון. בידיעה שעשית את זה כבר הרבה פעמים וכמעט תמיד זה היה בסוף שווה, ואפשר להניח, לקוות, שגם הפעם יהיה בסדר וזה יגיע. עם קצת מזל, גם יגיע בזמן ולא חודשיים אחרי הדד ליין. לי זה הדבר היחיד שעוזר לא לוותר. להניח שאתה מחפש משהו שקיים, לא משהו שאולי יבוא ואולי לא.
בגרות במובן הזה היא להכיר בתהליך ולא לתת לו לשבור אותך. בגרות כזו היא לדעת להכיר את עצמך וללמוד מה מביא אותך למצב בו אתה מתחיל להתקדם ולא רק מתוסכל מהחסימה.
לא חסרים טקסטים בנושא. זה שאני אהבתי מכולם הוא של עוזי וייל, בהקדמה לספרו שמאגד את כל כתביו ב"שער האחורי":

"דבר מוזר כשאתה כותב בלי לחשוב:
בהתחלה אתה מגרד את הקליפה החיצונית ביותר של המוח – מה שקרה לפני שעה, היום, אתמול, השבוע. אחר כך אתה נכנס פנימה ומגרד את מה ששכב שם במסתרים ורק חיכה לצאת, וכל הזמן ידעת שהוא שם, ואתה ממשיך לגרד ואז אתה מגיע לדברים שלא ידעת שהם שם, ומעין גדול פורץ, ואתה עדיין ממשיך ומגרד, כי עוד לא גמרת למלא ארבעה עמודים במחשב, ואתה ממשיך הלאה, ואז אתה מגיע לדברים שאין לך מושג מה הם. ומה הם אומרים. ואתה ממשיך לגרד, ומגיע לכלום. למשהו שהוא כלום. ותמיד כשאתה מגיע לכלום הזה, אתה שם לב שכבר עברת את המכסה במאתיים מלה. אז אתה מפסיק ברגע הזה, כי במופלא ממך אל תדרוש. ואתה חוזר אחורה ומסדר את זה יפה ושולח את זה לעיתון, ולא חושב על זה יותר.
…
"כל כך הרבה מסתורין יש בבנאלי, בתוך הגלוי נמצא הנסתר. בתוך הבדיחה נמצא הדבר הזה שאינך מסוגל לומר בקול רם, אפילו לעצמך."

לקוח מתוך "חייו ומותו של השער האחורי", עוזי וייל, הוצאת ידיעות ספרים

☼ עוד מאת אמיתי גלעד ← טור דה קראפט