בין "עיצוב" ו־"Design Art" יש הרבה דימיון והרבה מהמשותף. אך יש הבדלים חשובים בין התחומים. הדימיון גורם לבלבול רב, ובפועל (לדעתי לפחות) לנזק חמור לתעשיית העיצוב, לחינוך המעצבים ולהבנת העיצוב על ידי הקהל הרחב.
לפני כחודש פורסם מאמר במוסף "DESIGNER" ("מעצב" בשפה המקומית) של "הארץ" ה"מסכם" את שנת העיצוב בצורה חיובית ביותר: המשך "מגמה של התעוררות ושינוי בשדה העיצוב המקומי". המאמר סקר כ־25 אירועי עיצוב ישראלים שהתקיימו ב־2011. ניתוח מעמיק יותר של המאמר מראה את הקשיים הגדולים העומדים בפנינו. כמעט כל האירועים המוזכרים במאמר שייכים ל־Design Art. עם כל העניין האינטלקטואלי והאסתטי, ההתעסקות הכמעט בלעדית בתחום צר זה מהווה קושי שדורש התייחסות.
מקום פרסום המאמר משקף גם את הקושי. כמעט כל התייחסות לעיצוב במדיה בישראל קשור לפנאי, ללייף סטייל וקידום מכירת מוצרי צריכה יקרים ואקסקלוסיביים. המוסף כולל כ־50 עמודים של מודעות פרסום המכוונות בעיקר לאלפיון העליון ומאמרים המכוונים לאותו קהל יעד עם דגש על צריכה – צריכה יקרה. ושוב, העיקר: Design Art וצעצועים לעשירים.
לצערנו, רוב המדיה הסוקרת את העיצוב בארץ מתמקד ב־Design Art, המעצב כסלב, ומעצבים ידועי שם מחו"ל (ובמיוחד באם יש להם קשר – אפילו מקרי ומזערי – לארץ).
מה הנזק הנגרם מהתייחסות מוגזמת ל- Design Art?
קודם כל, האם לא צורם הניגוד הקיצוני בין ההתלהבות ל"צדק חברתי" והסגידה הבלתי מרוסנת ב-stuff, בחפצים וסיפוק עצמי? יש כאן שאלות קשות בנוגע ל־"99%". (ועוד לא דיברנו על שאלות של קיימות.) המוצרים המוזכרים במדיה מעוצבים על ידי אחוז אחד של המעצבים הפעילים, עבור אחוז אחד של האוכלוסייה. איפה ההתייחסות ל-99% של המעצבים הפעילים, העובדים עבור 99% של האוכלוסיה?
להתייחסות הכמעט בלעדית ב־Design Art השלכות שליליות רבות.
אפשר להתווכח על המיקום של Design Art בעולם העיצוב. יש מי שממקם אותו בראש הפירמידה, ואחרים במקום אחר לחלוטין. אישית, אני ממקם אותו במימד מקביל, חשוב ומעניין. אבל לא חשוב או מעניין יותר. אבל אי אפשר להתווכח על גודל המרכיב של ה־Design Art בעשיית העיצוב הכולל – הוא מינורי לחלוטין, גם במעשה וגם לפי ההגדרה.
וכאן טמונה הבעיה. ההתייחסות הכמעט בלעדית ב־Design Art על ידי המדיה משדרת תמונה מסולפת של העיצוב לקהל הרחב ולקהלים ספציפיים נוספים. אחוז מזערי מאנשי המקצוע המועסקים בעיצוב ביומיום מתעסקים ב־Design Art. כמעט כולם עובדים על פרויקטים לשימוש יומיומי, על ידי כל שכבות האוכלוסייה ועובדים על פי התנאים הקשים של חוקי הכלכלה הגלובאלית החופשית – לא אמות המידה של הגלריות לאמנות. וטוב שכך.
שלא יהיו אי הבנות. בעבודה אפורה, יומיומית, בהתמודדות עם מציאות קשה הדורשת כשרון רב כדי לעמוד בנאמנות למקצוע מול הלחצים לפשרות, למעצבים הישראליים השפעה אדירה על הכלכלה, התרבות, החברה ועל איכות החיים בישראל.
חשוב להדגיש – המעצבים בארץ מהווים תעשייה – תעשיית עיצוב – היוצרת ערך כלכלי ותרבותי רב, המעסיקה עשרות אלפי מפרנסים והמקדמת את הכלכלה והתרבות הישראליים והתומכת בפרנסתם של מאות אלפים נוספים.
הצרה היא שאין אנו מתייחסים לעצמנו כתעשייה. אין אנו מתנהלים כתחום מקצועי המקפיד לפעול בצורה מקצועית. ואנחנו משלמים את המחיר.
העובדה שרוב הדיון הציבורי בעיצוב מתייחס ל־Design Art ולא לתעשיית העיצוב, ורוב הפעילות בתערוכות, מוזיאונים ו"שבועות עיצוב" מתרכזים ב־Design Art ועיצוב ומעצבים מיובאים (כולל "מעצבים ישראליים" אנגלים, צרפתיים, גרמנים ואמריקאים – וכל הכבוד להם) מהווה פגיעה במעצבים המקומיים – פגיעה במעמדם, פגיעה ביכולתם להתפרנס ופגיעה ביכולתם להתנהל בצורה מקצועית מול מזמיני העבודה.
זה עניין של מינון. לא היינו צריכים לבוא בטענות נגד התקשורת על סקירה מוגזמת ל־Design Art באם סקירה זאת הייתה משקפת את חלקה האמיתי בעוגת עשיית העיצוב הישראלי – נאמר לצורך הדיון – 5%. גם לא היינו מתלוננים באם סקירה זאת הייתה 50% – הגזמה מופרזת לחלוטין. אבל במציאות, ההתעסקות הינה כמעט 100%, וזה חמור.
אפשר היה להאשים את העיתונאים, מנהלי הגלריות והמוזיאונים והעורכים למיניהם בפרובינציאליות, בסגידה לסלבס ובחוסר מקצועיות. זה היה קל, וגם צודק במידה רבה. אבל קודם כל יש להאשים את עצמנו.
בזמן שאנו המעצבים הפעילים איננו מתייחסים לעצמנו כאנשי מקצוע בתעשיית העיצוב הראויים לכל הערכה – אין אנו יכולים לבוא בטענות לאחרים.
ההתייחסות המוגזמת של העיתונאים וגורמים אחרים ב־Design Art גורמת נזקים חמורים נוספים.
ראשי מוסדות אקדמיים בו מלמדים עיצוב – רבים מהם ללא הבנה עמוקה במקצוע, בצרכים המקומיים או באתגרים העתידיים של בוגריהם – מסתנוורים מהתייחסות המדיה ל־Design Art. לגבי רבים מהם ההצלחה נמדדת לפי אינצ'ים ב"גלריה" ולא בהתאמת תוכנית הלימודים לדרישות הכלכלה הגלובאלית והמקומית. הם מודדים הצלחה בהשתתפות בתערוכה במילאנו, ולא בהכנת הבוגרים לאתגרים האפורים יותר של תל אביב – או גאנגז'ו. ניתן לראות זאת גם בתערוכות הסיום ותיק העבודות של הבוגרים. כל מעצב בכיר המעסיק בוגרים אומר "הם מוכשרים אך לא קיבלו הכנה מתאימה".
ניתוח של כוח ההוראה בבתי הספר גם משקף את הקושי. יש להדגיש שבתי הספר לעיצוב בארץ הנם מעולים – עם מרצים וסטודנטים מצוינים (אני השקעתי שנים רבות בחינוך לעיצוב ורוצה להאמין שתרמתי משהו). אבל הדגש בלימודים, בהרבה מקרים, מכוון בצורה מוגזמת ל־Design Art, ולא מעט בגלל הרכב צוות המרצים. מי מלמד ולמה? מי לא מלמד ולמה? המצב יוצר בוגר מעוות מבחינת יכולות, גישה, מודל חיקוי וציפיות.
ההתייחסות של מנהלי מוזיאונים, פסטיבלים, שבועות עיצוב וגלריות מתמקדת כמעט בלבד ב-Design Art. באם היו מתמקדים לפחות חלקית בתעשיית העיצוב המקומי, בתהליכים ובצרכים של היומיום ובצרכים חברתיים וסביבתיים, בכוחם הגדול (במשאבים ובהשפעה) היו יכולים לתרום רבות. במקום זאת הם פונים לקהלים מצומצמים (שוכרי עיצוב אליטיסטים). את האופי, היכולת והפוטנציאל של העיצוב הישראלי יש למצוא בעשיית העיצוב היומיומי בתל אביב, בירושלים, בחיפה וכן, גם בחולון (!), ולא רק דרך פילטר אנגלי, צרפתי, גרמני או אמריקאי.
מי מדבר בשם המעצבים – ומי לא?
היום הרבה גורמים שאינם מעצבים מדברים בשם העיצוב הישראלי. המעצבים הפעילים לא מדברים הרבה, בטח לא מספיק, ומשלמים בהתאם את המחיר.
כאמור, במדיה, הכותבים בעיתונות הלייף סטייל מתייחסים בעיקר ל־Design Art בצורה מודגשת, מתייחסים בזלזול לעיצוב "מסחרי" קריא: הספקת שירותי עיצוב מקצועיים עבור מזמיני עבודה תמורת תשלום לצורך יצירת מוצרים לציבור המשתמשים הרחב.
לצערנו, אין כמעט התייחסות לתעשיית העיצוב, כתעשייה, בעיתונות הכלכלית. זהו כשלון צורם כי התייחסות רצינית ומקצועית בדה מרקר וכלכליסט היה יכול לתרום רבות למעצבים בפרט ולאנשי העסקים בכלל.
כאמור, האקדמיה "מדברת" בעיקר Design Art. המסלול בתואר השני בבצלאל המתמקד ב- Design Management מהווה דוגמא יוצאת דופן בזירה.
בממשל, אין גוף אשר מנצל את ההזדמנות לדבר בשם ה- creative industries הכולל את תחומי העיצוב. באנגליה, זה 30 שנה, מתייחסים לתעשיית העיצוב בכבוד כפי שצריך. אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל.
במקום זאת, משרד התרבות מתייחס לעיצוב רק דרך פילטר של Design Art. משרד התמ"ת מתייחס לעיצוב בצורה חלקית ומוגבלת כמשרת תעשייה "מסורתית" וכדי לקדם תעסוקה בפריפריה. הפעולות של משרד התמ"ת מבוססות על מודלים קוריאנים מיושנים שהקוריאנים זנחו מזמן. במקום להכיר בעיצוב הישראלי כתעשייה לכל דבר ולשתף פעולה כדי לפתחה ולקדמה, המשרד, לדעתי ולצערי, מגביל את יכולתה להתקדם.
ככלל, החברות בארץ אינן מתייחסות לעיצוב ככלי לפיתוח משאבי חברה אסטרטגיים מבוססי עיצוב – (strategic design – based corporate assets) כדוגמת חברות מובילות במערב. רובם מתייחסים לעיצוב בצורה נקודתית, לפי פרויקט ומנהלים את עבודות ומשאבי העיצוב שלהם בדרגת ניהול נמוכה. הם משלמים על זה מחיר יקר.
—————————-
השימוש בהשוואה של ונוס ומאדים בכותרת הינו לצורף פרובוקציה כמובן. גם אני רגיש לאתגרים של ה- Design Art המחזיר אותנו להתרגשויות של הפרויקטים מזמן הלימודים. גם אני מחזיק עיצובים בעלי ערכים מיוחדים בביתי.
אבל צריך להתייחס להבדלים בין התחומים ולהדגיש את החשיבות של העשייה המקצועית הנעשית על ידי הרוב המכריע של אנשי המקצוע עבור הרוב המכריע של האוכלוסיה.
והאחריות לכך הינה קודם כל שלנו, המעצבים הפעילים.
התפרסם לראשונה ב־16 בפברואר 2012
מאמר חשוב. תודה על פרספקטיבה חדשה ופרקטית לשם שינוי.
דוד, אתה מדבר על נושא כאוב שעובר לי בראש בכל יום בעשיה שלי
אכן בתקופת הלימודים שלי דברו על העיצוב מנקודה מאוד הומאנית,האומנותית.היו לי שני קורסים בודדים, (בחירה) אשר נגעו בנושאים שקשורים לעולם האמיתי.
אני אוסיף שאת פרויקט הגמר שלי בחרתי והתעקשתי לקשר אותו לעולם האמיתי, למתג ולעצב מוצר שיכול להתקיים בעולם האמיתי על כל הפן העסקי כלכלי. ואני יוכולה לומר לך שחוץ מהמנחה לפרויקט גמר שלי, שאותו בחרתי בשל יכולתו לבחון עיצוב בצורה שונה,עם מבט כלכליכל שאר המרצים התומחים ראו בזלזול את הצורך שלי לחבר בין עיצוב למסחר. הקושי לנתק בין עיצוב לאומנות והקווים המטשטים גם ככה גורמים לחוסר התמקדות
כיום אני בעלת סטודיו לעיצוב ועוד… מעבירה קורסים בבתי ספר ליזמות עסקית בכל הנוגע למיתוג ועיצוב כאסטרטגיה שיווקית,קריאטיב ומכירות שם אני רואה את הצורך להעביר גם לעסקים את חשיבות שלשל העיצוב וחשיבותו של העיצוב בדיאלוג בין העיצוב לצופה.ויחד עם זה לפן הכלכלי
הבעיה שאתה מדבר אליה נובעת מתוך האקדמיה וצורת הלימוד, אני חושבת שהשינוי של הממשל ומשרד התרבות בתפיסתו יביא את זה משם.
תודה על המאמר!
אשמח לתגובתך
לא הגדרת בעיני מספיק חד וברור את ההבדל בין עיצוב לDesign Art כך שהיה לי קשה להבין בדיוק למה אתה מתכוןן
מאמר חשוב ומרתק, אם כי הוא מעלה אצלי את השאלה- האם המקצוע כמקצוע אכן נמדד באינצ'ים בגלריה? העיתונות הכללית, מטרתה לעניין את קוראיה בתחומים תרבותיים, במה שרלוונטי וזוהר. החלקים המקצועיים ה"יבשים" נשארים מאחורי הקלעים כמו בכל מקצוע אחר- מכובד כמה שיהיה. אם כן, מה שצריך הוא ללמד אותנו הסטודנטים ואת אלו המחנכים אותנו ומעניקים לנו השראה כמה שיעורים בצניעות וסבלנות, ותו לא.
לא?
תודה רבה, מזמן לא התעכבתי על תכנים ארוכים שמגיעים אלי דרך המייל. מילים כדורבנות! כבעלת סטודיו מזה 18 שנים, שנותן שירותי עיצוב בעיקר בתחומי התרבות (כולל יעוץ אסטרטגי תדמיתי, המבוסס על ערכי המותג והשפה הגרפית) , מסכימה בהחלט עם הדברים. כמעצבים אנו פעמים רבות רואים עצמנו כאינדיבידואלים, אולי זה מה שמונע מאיתנו להיות תעשייה, אולי כדאי לאסוף כמה מעצבים מנוסים, שנותנים שירותים לחברות מסחריות בינוניות או קטנות, ולקרוא לילד בשמו. מוכנה לעזור, אולי אפשר ליזום כתבה, מול יובל סהר המקסים מהארץ, עצם העלאת הנושא לדיון ציבורי אולי תזרע את הזרעים להפוך לתעשייה. כמובן עם פרגון מלא לכל העוסקים בעיצוב אמנותי מעורר השראה, שיש לו בהחלט מקום.
הנושא חשוב ביותר. שמחתי לראות התיחסות. אהבתי את מה שכתבת.
ממליצה שבעתיד, בהמשך אם תוכל להתייחס לקיימות היה משלים את התמונה.
מאחלת המשך יצירציות פוריה
דעתי בנדון ידועה היטב מכתיבתי ב"העיצוב עובד".
הדיזיין ארט אטרקטיבי יותר מעיצוב תעשיתי.
זה הקוד הבסיסי והוא שמוביל פרסום מכל סוג.
העולם המקביל הזה הרבה יותר אטרקטיבי חזותית ומעורר תגובות מאגף שונה של המוח מאשר פתרונות ארגונומיים מופלאים, מוצרי הייטק מתוחכמים ושאר הענינים שהם לחם יומנו.
יש מקום שכמעט ולא נפגשים בו עיצוב תעשיתי ודיזיין ארט: מה שנקרא פעם "תקשורת המונים". "המדיה" בלשון הקופירייטרים.
עיתונים נמכרים (אם בכלל) כשהם מספקים שעשוע. מדיה משודרת נצפית (הפרסום ברדיו עובד- אבל לא רלוונטי לעניננו- (למרות שאני מוריד את הפודקאסט החודשי של KCRW מלוס אנג'לס, שם מסוגלים לדבר על עיצוב ואדריכלות בלי תמונות…)) והיא תמיד-תמיד בידור, גם יקראו לזה חדשות במקום יחצ"נות (ראו כמה דקות בחדשות מוקדשות לקידום הופעה-מלון-אירוע).
ובכן דיזיין ארט הוא בידור.
עיצוב תעשיתי- לא. בשום אופן.
אנחנו הפועלים של תעשיית העיצוב. לכן זה חורה לנו.
דוגמא: התערוכה שפתחה את האגף החדש במוזיאון תל אביב היא דיזיין ארט פר אקסלנס: יעקב קאופמן בתמרונים צורניים ולא בחשיכה ודה לנגה ממשיך לחקור את הספריה (בלי לומר מילה על אנסלם קיפר!).
התפעלתי לשמוע מדריכת מבקרים בחדר הקאופמני מספרת שאלו סקיצות בדרך לפיתוח מוצר.
קאופמן חוקר ברצינות את צורת המעגל. כל "סקיצה" היא יצירה מושלמת. ואז אני עומד נפעם ושואל את עצמי: ואיפה המוצר? בדרך לאיזה מוצר?
הרי המוצגים בתערוכה הם הדבר עצמו!
זה בידור. זה מביא קהל. עיצוב תעשיתי בנמל ת"א יביא פחות.
אנחנו עובדים יומיום ומזיעים ומתאמצים למצוא את זוית המושב הנוחה וכל אחד שמכיר בעלי מלאכה טובים עושה דיזיין ארט?
והנה עוד זוית ראיה: דיזיין ארט הוא הרבה כסף! הוא "לעשות מכה" (או בשפה נקיה "סטארט אפ ואקזיט") ולברוח.
כי רון ארד יכול היום להרשות לעצמו לעשות סדרה מפונפנת שממחזרת את אותו הכסא כבר שנים ובכל פעם יש 5-6 יחידות בסדרה. ולכן כל יחידה תימכר בערכים של "יצירת אמנות" ובמחירי גלריה (ואל תספרו לי שגלריה גובה 50 אחוז…)
ולכן יכול כל צעיר שבוחר במסלול המופלץ של תואר שני לדיזיין ארט בבצלאל (מופלץ= פלצני. הומצא על ידי שלונסקי ב1934. המשמעויות העדכניות בהחלט רלוונטיות) לכוון את חלומותיו לשם. כי כשאתה מגיע- זה הרבה כסף! ונשכח את זה שלרון ארד לקח 40 שנה להפוך ל"רון ארד", כן?
כי בתי ספר לעיצוב יטבעו שמות עדכניים על מנת למשוך את הסטודנטים המעודכנים…
אין לנו שום סיכוי להיות במגזינים (אלא במגזיני עיצוב תעשיתי).
אנחנו לא בידור.
ולכן שפרה קורנפלד, בוגרת עיצוב בבצלאל – מוכשרת!- זכתה במיליון ש"ח ב"האח הגדול". ומה שפרה עושה היום? פעם היא היתה בידור לרגע…
כל מילה בסלע – עיצוב הוא חלק אנטגראלי מהתעשיה הדורש שנים של רכישת ידע-איזון עדין בין טכנולוגיה, אסטטיקה, פרקטיקה והנדסת אנוש:
אני מציע לקרוא למקצוע הנדסת עיצוב,
ולכרות הסכם שלום בין התעשיה למעצבים.
תודה רבה שסוף סוף מישהו קם ואומר את הדברים!!! הנושא שאליו התייחסת במאמר נוגע לליבנו, אנו מעלים אותו בכל יום שעובר ולפני כל פרוייקט חדש שאליו אנו ניגשים.
לפני כמה שנים אני ובעלי הקמנו סטודיו לעיצוב וכיום אנו עוסקים הרבה בתחום המזון ונותנים פתרונות עיצוביים לחברות גדולות בארץ ובחו"ל.
כשהייתי תלמידה, כל הזמן אמרו לי "קונספט" "קונספט", "יצירתיות" "יצירתיות", וכשסיימתי את הלימודים ראיתי שאכן אין שום קשר בין מה שמלמדים לבין מה שקורה במציאות! בכל מקום שאליו הגעתי לראיון עבודה אמרו לי ש"זה תיק עבודות של סטודנט, אנחנו מחפשים עיצוב אמיתי!" עברתי דרך מאוד ארוכה, אפשר להגיד שעברתי "תוכנית לימודים לתואר חדש" בעולם האמיתי, במקומות העבודה בהם עבדתי ורכשתי את הידע והניסיון האמיתי שלי.
בעלי הגיע מעולם ההנדסה ואני מעולם העיצוב, כששילבנו את שני הדברים יחד הבנו שיש פה משהו חזק, אני בהחלט מסכימה עם אלון מרימסקי ואני בעד לקרא למקצוע "הנדסת עיצוב", הרי בחו"ל כבר משתמשים בתיאור: designer engineer, אז למה לא פה?
design engineering is not industrial design- it is engineering!
שלום לכולם ולך דיויד בפרט בהחלט מאמר לעניין.
אני חושב ששינוי יכול להגיע לציבור ולתעשינים דרך החשיפה של העשיה האמתית והצלחות כלכליות (לצערנו או לשמחתנו החברה מקדשת הצלחה כספית ) והיזם שמצליח הוא הגיבור דוגמאת ICQ
אינני חושב שבאקדמיה צריך לעצב למען תעשיה באקדמיה צריך להרחיב אופקים ולנתב כל סטודנט למקומות בהם הוא חזק
בהצלחה לכולנו .
אני מסכים עם הדברים ומוצא שהם נאמרו בצורה מתונה מאד (מדי ?).
אין מה להוסיף על כך למעט הצורך לחדד את ההבנה הבאה:
עיצוב א י נ ו המוצר, עיצוב הוא ה ת ה ל י ך אשר מוביל להווצרות המוצר.
יהיה המוצר אשר יהיה, גרפי, איורי, מותגי, תעשייתי או אינטראקטיבי- ללא שלבי ה ח ש י ב ה העיצובית אותם למדנו באקדמיה ואנו מיישמים בעבודתנו- לא היינו יכולים לספק תהליך עיצובי ראוי ותוצאות איכותיות.
מכיוון שכך, יש חשיבות לשלבי הקונספט ותהליך העיצוב כולו, שכן אלו הם השלבים בהם מעלים את ענייני הפרויקט למודעות ומשם לניתוח. אלו המקומות בהם נצרך המעצב להביע עמדה ודעה ועל כך הוא מתאמן במשך ארבע שנים.
אנשים שלא עברו את מסלול האקדמיה יתקשו לספק את עבודת החשיבה והניתוח האיכותיים בחלק גדול של המקרים.
ללקוחות, אשר גם הם לא עברו את המסלול, עלינו להבהיר מה הם מקבלים. הם אינם מקבלים מוצר אלא קונים תהליך חשיבה וניתוח אשר בסופו מובעת דעה המתבטאת במוצר מתאים, מדוייק ואיכותי.
על פי רוב, תהליך טוב ויסודי מוביל לתוצאות טובות, ואת ז א ת עלינו לתקשר עם הלקוחות, ולא את המוצר הסופי. כל זאת עלינו לתקשר עם הלקוחות וגם עם יתר העולם, שכן זהו הדבר שלדעתי מייחד יותר מכל את עבודת המעצב המקצועי.
לסיום, ברצוני להביא משפט איתו אני מזדהה במיוחד מדבריו של דוד: "היום הרבה גורמים שאינם מעצבים מדברים בשם העיצוב הישראלי. המעצבים הפעילים לא מדברים הרבה, בטח לא מספיק, ומשלמים בהתאם את המחיר".
הפתרון המתבקש אם כן הוא: Don't panic – Get organized….
אני מזדהה עם דבריך דיויד, ושמח שיש מישהו שתעשיית העיצוב כל כך חשובה לו, ולא מפחד להביע את דעותיו הלא פופוליסטיות בציבור. כל הכבוד. לגופו של עניין, אני חושב שיש שני דברים שיכולים להביא לשינוי או שיפור מצב העיצוב בתעשייה: הראשון מגיע מהשטח. חייבת להיות הנחיה ולימוד של מקצוע העיצוב גם באקדמיות מקבילות המתממשקות עם המעצבים ביום יום כגום לימודי הנדסה, שיווק ומנהל עסקים. ככל שהלקוח יבין יותר לעומק מה למען השם אנחנו עושים כך תהיה בצידו של הלקוח יכולת להפיק את המקסימום מתהליך עיצוב בריא. אני חושב שתעשייה חזקה המבינה את חשיבות העיצוב תחזק גם את המעצבים. הנושא השני הוא התנהלות מול המדיה, יחצנים וכל מי שקשור בעולם הזנ. וכאן די ברור שמה שסקסי יותר, זוהר יותא וצהוב יותר גם מצטלם יותר טוב… אני חושב שסיפורי הצלחה, התארגנות של המעצבים והסברה יעשו את ההבדל – מסכים עם גדעון. לגבי האקדמיות, אני חושב שכן צריך להיות איזון בין כמות המנחים שמגיעים מהשטח ומהתעשייה למעצבים וואן אופיים. לא בטוח שכרגע יש איזון נכון באקדמיות. אני לא מסכים עם אמירות שאנחנו יותר מהנדסים ופחות מעצבים. לא משנה על איזה פרוייקט עובדים דיזיין ארטי או תעשייתי שהולך להמכר במיליונים, התהליך הוא אותו תהליך. ושלב הקונספט הוא אחד החשובים אם לא החשוב ביותר! מניסיון…
דיוויד יקירי,
אני מצטרף לקריאות העידוד על שעוררת את הסוגיה הזו.
אבל לא הייתי רץ להאשים את המדיה המעדיפה דווקא את התוצרים הסקסיים על פני העשייה המהותית יותר והמשמעותית יותר בה אנו עוסקים מדי יום.
אני חושב ששינוי המצב יבוא רק מתוך פעילות של קהילת המעצבים. רק הקהילה והפעילים שלה בעזרת פעילויות מתאימות יכולה ל"ללמד" את השחקנים במדיה שגם מה שאינו דזיין ארט פר סה (כמו הרבה מהמוצרים המוצגים ב"עוצב בישראל") ראוי לסיקור ולהתפעלות.
אי אפשר להאשים את גלריה שיש לה אג'נדה אליטיסטית: הוא לא תסקר מוצרים שאינן אטרקטיבים לאלפיון העליון – זה ה-raison d'etre שלה. מבחינתם של אנשי התוכן, דיזיין = דיזיין ארט. ואין ממש סיכוי לשנות את הקונספציה הזו כל עוד "דזיין" לא יהיה מוצר=מכיר=סקסי=אלסי.
אני בטוח שבעזרת PR נכון ואנשי מקצוע מתאימים , ניתן יהיה למקם את העיצוב במקומו החשוב והמוביל כנכס יקר של התעשייה הישראלית ולשכוח לעת עתה את "גלריה" ולמצוא ערוצים אפקטיבים יותר להפצת הדיזיין ולהגברת התודעה לעבודתנו החשובה.
מה מה מה? משעמם לכם? מה התלונה בדיוק? שלא קיבלתם עמוד אמצע עם תמונה בשחור לבן של הפרצוף שלכם? לי יש סטודיו שעושה רק "דיזיין ארט" כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב. זה מה-זה סטודיו מצליח! אינספור כתבות ענקיות, הוצאות ספרים מכל העולם פונות אלינו וכבר יצאו שלושה, תערוכות, גלריות, תחרויות, פרסים, חו"ל, הכרה, אבל המחיר הוא ברור- להתפרנס מזה אי אפשר. וכמובן שאני לא מתלוננת. כמו שאמרתי- זה מה שאני יודעת לעשות והתקווה שיום אחד נסיים את השנה בפלוס היא מה שמחזיקה את הסטודיו. כל מעצב-אמן גם מלמד כדי להשתכר. אז מה? אז אתם מעצבים מושבים ארגונומים, חממות מתקדמות, וצלחות חד פעמיות מחומרים מתכלים, ומקבלים שכר יפה כל חודש או לפחות איזשהו שכר מיידי עבור העבודה שלכם. שכל אחד יעשה מה שטוב לו. השאלה היא – האם השוטרים והגננות יתחילו להתלונן שהם לא מקבלים אפילו אחוז אחד של חשיפה במגזינים עם צילומי בגדי ים על עמוד השער של את, למה רק הדוגמניות מקבלות?? למה קשה לכם לקבל את זה שהעבודה שלכם קצת פחות זוהרת ופופולארית ולא כל כך מתאימה לירחוני העיצוב שקיימים בארץ? ומה לעשות, לא כל מקצוע קיבל ירחון משלו. אז התלונה היא על בתי הספר לעיצוב? מי שרוצה ללמוד "דיזיין ארט" יכול ללמוד בבית ספר שמתאים לנטיות שלו (הרי בצלאל מגדירה את עצמה ככזאת ואין צורך להשטיח את כל בתי הספר לגישה אחת) ומי שיותר טוב בהינדוס, תכנון ועיצוב מוצרים לתעשייה ראוי שיבחר ללמוד במכון אחר. ממש חסר על מה להתלונן כאן בארץ… והכי טיפשי ומיותר זה, במקום לשמוח שלפחות איזשהו פן של עיצוב מתחיל לתפוס כאן תאוצה ומודעות ותוך כדי מקדם את מעמדם של כל המעצבים, מיד קופץ הצד הפחות בולט בעיתון ואומר "גם אני רוצה גם אני רוצה". אל תהיו ילדים.
לא הייתי מתפרע ברמה שאנונימית מציגה אבל אני אני מסכים עם חלק ממה שהיא אומרת – חבל שהיא אנונימית ולא עומדת עם עצמה מאחורי המילים שלה. אני חושב שמעצב טוב הוא אחד שעושה פרויקטים בשביל עצמו גם אם הוא עושה פרויקטים עבור התעשייה. שלוקח אחריות ומנסה לצאת מהאפרוריות שדויד תיאר.
ישנן יוזמות רבות בארץ שראויות לאיזכור: מגזינים אישיים, פרויקטים אישיים, סארט אפים, וגם האתר הזה בו אנו מביעים את דעותינו. למרות שה design art מתבלט מעל העיצוב האפור במגזינים הזוהרים שלנו אני חושב חושב שמה שאני מעריך בו הוא היוזמה, הנסיון וההשקעה שבאים שם לידי ביטוי. הזוהר לא תמיד מתגמל בכסף. צריך לדעת לעשות את השילוב הנכון בין הפרויקטים שאנחנו חולמים לעשות עבור היכל התהילה ומה שאנחנו עושים בשביל כסף.
אני כרגע חי בלונדון – עושה תואר שני בעיצוב וכל היום מדבר על קונספטים. אבל אחרי מעט זמן כסטודנט ועובד בתעשייה הבריטית אני חושב שהדבר שאנחנו בעיקר זקוקים לו הוא יוזמה (וגם קצת אחדות לא תזיק, אבל זה נשמע פוליטי).
אני גם חושבת, כמו נועה מתגובית 3, שחסרה לי כאן הגדרה ברורה להבדלים בין עיצוב ל- Design Art וגם לינק למאמר המוזכר בהתחלה כדי לתת בסיס לכל הדיון. מחשש שאני באמת לא מכירה מספיק את ההגדרות וההבדלים אני עדיין רוצה לציין שהרבה דברים שאני רואה במדיה מתיחסים לעיצוב שלא מכוון בכלל לאלפיון העליון. יש מידי פעם, כן, אבל יש הרבה יותר סיקור לתערוכות, יוזמות חברתיות ופרוייקטים אישיים. ולגבי ההכוונה של בתי הספר -כמו לכל דבר יש את המצוי והרצוי (ההחלפה מכוונת..) ולדעתי זה תפקידם של בית הספר ללמד בעיקר את הרצוי. הפער בין הלימודים לעבודה מחוץ ללימודים תמיד יהיה גדול גם ככה.
תודה לכל המגיבים.
אני רוצה לחדד קצת את הדברים.
כאמור, הדמיון רב. התהליך אותו תהליך. הבסיס הראשוני האקדמי זהה. כל עיצוב הינו "הומני" – מכוון לאנושות ולאנשים. אין עיצוב ללא פיתוח קונספט כבסיס. ובשני המקרים תמיד יש "פונקציה" שיש להתמודד איתה ומהווה מדד הצלחה.
השוני הינו ביחס ובמחויבות בין המעצב וה"משתמש". ב- Design Art המעצב מוונוס – כ"אמן" – מביע את ה"מסר" שלו וזה מכוון ל"משתמש" שמבקש להבין את היוצר ומוכן בשביל זה ללכת דרך ארוכה (מחשבתית ולפעמים כספית). ככל עבודת אמנות, מדד ההצלחה מורכב וקשה לבדיקה. ל"קהל היעד", גורם בסיסי בכל הליך עיצובי, הגדרה שונה. היוצר מציג את עבודתו, והקהל מתכנס סביבו (במקרה הטוב).
בתהליך העיצוב של המעצב ממאדים קהל היעד מוגדר מראש, בדרך כלל על ידי גורם מתווך , מבחינת צרכיו, המאפיינים שלו ובמדדים רבים נוספים. ניתן לבחון את הצלחת התאמת היצירה בכלים מדויקים יותר. המעצב ממאדים לא יכול לבוא בטענות לקהל היעד או לטעון שקהל היעד לא מבין אותו. המחויבות של המעצב לקהל המוגדר גדולה מאד.
המעצב מוונוס במצב קל יותר (אם כמובן יש לו את הכישורים והמזל להגיע לוונוס!). מי שמבין אותו, דווקא מחפש אותו ואם יש לו מזל יש עיתונאים ואוצרים שמשווקים אותו.
וכמובן להבדלים חשובים אלו השפעה רבה – ההבדלים הגדולים ביחסים שבין המעצב והמשתמש שמשפיע על התהליך. הם כמעט הפוכים כאשר מלמדים את המעצבים הצעירים, ועוד יותר כאשר מסבירים לקהל הרחב את העיצוב. כאן קבור הכלב. זה לא עניין של רצון לפרסום ותהילה.
לגבי ההצעות לשנות את שם המקצוע ולכלול בו את המילה הנדסה: לדעתי, לקרוא לעצמנו מעצבים זה נהדר – פשוט צריך לעשות את העבודה הנדרשת לדאוג לכך שיבינו בדיוק מה זה. אנו בהחלט לא מהנדסים. (ויש מקצוע שקוראים לו הנדסת עיצוב שזה משהו אחר לגמרי.)
רביב
אני בהחלט מסכים שחשיפת העשייה וההצלחות הכלכליות, ובעיקר, התהליך, יתרמו הרבה. אני גם מסכים שהאקדמיה לא צריכה "לעצב למען התעשייה". אבל כן צריך להכין את הבוגרים יותר טוב לעולם האמיתי בהתייחסות לצרכים של המשתמשים, והמציאות החברתית והכלכלית.
גדעון
מסכים עם כל הדברים שלך. פעם ראשונה שמישהו מאשים אותי במתינות!
איתן
אתה צודק. חשוב ביותר ללמד את חשיבות ותהליך העיצוב בבתי ספר למנהל עסקים והנדסה. קל להגיד, קשה לבצע. ראש תוכנית ה- MBA באחד המוסדות המובילים בארץ אמר לי אחרי מפגש בנושא – "אני לא רואה את הצורך". אני כנראה לא יודע להסביר טוב.
אמנון
כן, אני קצת משחרר קיטור על המדיה, אבל תשים לב שאני קודם כל מאשים את עצמנו. יש גם להבדיל בין "קהילת המעצבים" הארגון ו"קהילת המעצבים" סך כל המעצבים הפעילים. הראשון רק יכול להצליח באם השני תומך ומשתף פעולה.
אנו נימית
סאטירה, נכון? זה שפתחת חשבון Gmail מיוחד גורם לי לחשוד שאולי את רצינית. ואם כן, את מציגה בדיוק את מודל החיקוי השלילי שלפעמים מוצאים בבתי הספר. תודה.
אבי
במאדים לא פחות מקום לעיצוב אישי מאשר בוונוס. ולגבי יוזמה, יש לדעתי הרבה יותר מקום וזה כמובן מבורך. האתר הזה הוא דוגמה מצוינת. בהחלט מתאים למאדים. פונקציונאלי לחלוטין, משרת מגוון רחב ביותר של משתמשים. יפיפה. ממש תחנה מרכזית – במובן החיובי – מבחינת רוחב קהל היעד.
שמרית
המגזין הינו מוסף פרסומי של הארץ, אחד מרבים של העיתון. כמו כל המסופים מהסוג הזה, רואים בו גם קשר ישיר ולא מעט בלבול מכוון בין חומר "מערכתי" ומודעות. זה אולי לגיטימי, אבל שיהיה ברור שזה מסחרי לחלוטין. אגב, מבחינת התעסקות עיצובית מקצועית, המגזין הינו דוגמא של 100% עיצוב ממאדים המתיימר להתעסק בוונוס. שוב, לגיטימי. הלינק היחידי שמצאתי זה של ה"עורכים-מעצבים": http://www.adomadom.co.il
שלום לכולם
דיוויד, אני שמחה שהעלית את הדיון הזה. תחושות אלו מוכרות לי מאוד בצירוף עוד שאלות הנובעות במיוחד מהמיקום הגאוגרפי שלי במרחב הישראלי: חיפה.
אני יכולה לסכם כבר כאן את כל מה שכתבתי בהמשך ואומר : התבלבלנו. רובנו שכחנו מהי בעצם את מהות המקצוע שלנו.
ולמי שרוצה לקרוא הלאה, להלן נימוקי:
ראשית, אין ספק שהדוגמא של עיתון גלריה מצויינת כי העיתון מצטיין בלצמצם את גבולות המרחב הישראלי למה שקרוי "הבועה" : האינטלקטאלית, האופנתית, התל אביבית, העיצובית, החברתית ועוד. יש לעיתים מחוות מסויימות ומנומסות כלפי אזורי ספר פריפריאליים מחוץ לתל אביב, אבל התחושה כי האליטיזם הנכון מוגדר ב-T.A והוא משמש כסמן למה שצריך להיות ואחרת אבוי, לא נהיה לב מנהטן כפי שאנו רוצים לספר לעצמנו.
לפני שבועיים הוצגו במוסף הארץ במדור שנמצא בעמודים האחרונים, דני בר שי -מעצב גרפי ותיק וביתו גילי שגם היא מעצבת גרפית. אני זוכרת את דני בר שי מסוף שנות ה-80 מתקופה קצרה בה עבדתי בסטודיו תלמה. דני מהווה דמות מרכזית מדור המעצבים הותיק שייסד את העיצוב הישראלי, במיוחד לשוק המזון והתעשיה בארץ מתחילת שנות השישים. עבודתו- כמו של שאר המעצבים מאותה תקופה מאופיינת בחיפוש אחר הזיקה הישראלית, בניית הזהות המקומית וחיבורה לתעשיה המתהווה בישראל הצעירה והגאה. ביתו גילי חוותה מספר שנות עבודה במנהטן והקימה כאן סטודיו שקראה לו not from here.
זה מאוד אופייני בעיני ומתכתב עם הרצון להיות מעצב אבל לא גרפי אלא אמן העושה שימוש בכלים גרפיים לביטוי עצמו ועולמו האישי, הרצון להיות משהו שלא מכאן, לא יומיומי, גלובלי ומנותק מהזיעה ומהלבנטיניות. עם יד על הלב, נכון שרוב המעצבים רוצים להיות "נוט פרום היר"? כמו גם חלק גדול מהלקוחות שמוכוונים לשוק הישראלי!
מכאן אני עוברת לזיקה שאני רואה בקידוש ה-art על ידי התקשורת ומסתבר שגם על ידי המוסדות המשמשים כבתי יוצר למעצבי העתיד. אני מחבבת ומוקירה את העובדה שיש את זמן החסד להמריא ולטוס לשחקים הקונספטואליים בזמן הלימודים, אולם השאלה אם טיסות אלו מגובות בלמידה והנחיות איך מבצעים נחיתות אל קרקע המציאות לפני שיאזל הדלק. לא כדי לקלקל ולהפחית אלא לחפש את המפגש בין השחקים והקרקע-הדמיון והצרכים האמיתיים. ביטא זאת יפה לפני כמעט שלושים שנה מורי היקר והמוערך ארי רון כשהסביר את הפרדוכס והגיחוך בפרזנטציות מגלומניות ובדיסוננס בין התכל'ס לשואו: "הנה )שולף מהכיס(, זה המוצר שעיצבתי ותיכף תגיע המשאית עם הדאווין."
כמי שמצויה בשדה העשייה העיצובי כבר 25 שנים, אני מברכת על ההתקדמות המנטלית שמעניקה את היכולת להמריא לשחקים קונספטואלים שהעשירו את השפה החזותית והפכו אותה מתוחכמת יותר כמו גם את קהל הצרכנים. אולם, אני רואה גם את המקרים בהם אני משתוקקת שיגיע הילד האמיץ מבגדי המלך החדשים ויאמר באופן עדכני לימינו: wtf?
אבל כמו בסיפור המלך ובגדיו החדשים, מרוב מבוכה ופחד להיתפס כלא עדכני ולא מבין, יש הערצה והאלהה של ה"לא מובן" על ידי הנבוכים, בגלל אי הבנתם ותהייתם אם האחרים שמהנהנים בארשת חשיבות, מבינים או עושים את עצמם. אף אחד לא רוצה לצאת אידיוט או גרוע יותר: לא בעניינים.
מכיוון שה-art אינו מחובר למציאות היומיומית, הוא נשאר בפנתיאון של ה"אמנים והמעצבים המהורהרים" שנתפסים כקבוצת איכות בלתי מושגת ומקור לתסכול מתמשך של מי שמוצאים את פרנסתם בתחום העיצוב הגרפי / תקשורת חזותית / מיתוג – ואינם מבינים מה באמת יש שם ב-art שהופך אותו לראוי ונחשב יותר, ומכאן גם ראוי לייחצו"ן כדבר הנכון.
ולמה העליתי בתחילת דברי גם את הנקודה הגאוגרפית? כי הדבר אופייני מאוד לבועה שמצויה כידוע בתל אביב. אני חשה שהרוב הגדול של קהילת המעצבים חיה בתוך מתחם גאוגרפי מנטלי ולכודה בו כמו גם באשליית הארט. לצערי הדבר משפיע גם על קהל הצרכנים מחוץ לתל אביב שרוצים להשתייך לקבוצה הנכונה והמעודכנת. בעירי חיפה יש יותר מדי אנשים – כולל עיריית חיפה שצורכת עיצוב לכאורה מקומי )בכל זאת עירייה(, מתווך על ידי משרד פרסום תל אביבי המעניק לה את תחושת הערך )המדומה(, ומאותה סיבה גם לקוחות המחפשים מעצב תל אביבי או בעל כתובת כזו כערובה ליכולת להשתייך ולהיות "נוט פרום חיפה".
הפרדוקס הוא שלקוחות תל אביבים מתעניינים הרבה פחות בכתובת המגורים של המעצב. זה אופייני למי שמחוץ לבועה ורוצה להיות חלק ממנה.
אשמח אם מנהלי קהילת המעצבים יפנו לטפל בסוגייה שאנו דנים בה ויגרמו למנהלים ומרצים במחלקות למצוא את האיזון בין המעוף והקרקע, להנחיל לסטודנטים את ההבנה כי מקצועם הוא תקשורת חזותית ואי לכך עליהם לחשוב על קהלי המטרה ולא על עצמם בלבד ואם חפצם להיות אמנים, שיבינו את ההבדל.
אני אשמח שקהילת המעצבים תנהל דיאלוג ושיח יזום עם התקשורת ותחדד את הנקודות הללו. אולי מכאן נפסיק לחלק את עבודת העיצוב כממוען לאוכלוסיית "יושבי טרקלין "או לאוכלוסיית "מסעודה משדרות" ונייצר שיח מקצועי-חברתי חוצה ישראל , תוך שאנו מקפידים ומחפשים את הדרך ואת היכולת להציע מדי פעם מודלים מעניינים אשר עשויים להיטמע ולהיות חלק משיח תקשורתי חזותי משתדרג.
הדיון בתפיסת מקומם של ה"עיצוב" וה"אמנות-עיצוב" מתחיל בסמנטיקה, בהגדרות, במיפוי התחומים זה מול זה ובמיקומם בהייררכיה – מי חשוב יותר למי. נראה לי שיציאה מהגדרות מקובעות, מחריגה מהגריד המסורתי, יאפשרו להתייחס לעניין ביתר פתיחות.
מזה שנים אחדות מקובלת יותר המגמה של "מעבר", או "זרימה" חופשית בין דיסיפלינות העיצוב המוכרות, שבעצם הגדרתן בטאו עד היום מידה של קשיחות, סגירות, סיווג, וכל מה שאינו "הדדיות", יחסי-גומלין".
צריך להכיר בכך, שאחת התכונות של "עיצוב" הוא הצד האמנותי – הרוחני, הניזון מהשראה, מתחושות, מזרמים בלתי מודעים, מהתרשמויות, מדחפים… ולא רק משכלתנות ומניתוח של צרכים, ממטרות ומאילוצים. להערכתי, הן "עיצוב" והן "אמנות-עיצוב" נובעים, נוצרים כתוצאה מתהליכים, מעיבוד נתונים, מהשפעות – ומהחלטות להפיק אותם בפועל. לא-מעט מוצרים מעוצבים, שנוצרו בתהליכי תכנון תעשייתיים, מבוקרים, אוצרים בעצם הווייתם תכונות המיוחסות גם ל"אמנות", שלא לאמר "אומנות". וזוהי מעלתן של מוצרים אלו. יהיו אלו קומקומים, כיסאות, מנורות, ברזים, מכוניות וטלפונים חכמים, שהפכו עם הזמן ממוצרים מעוצבים למהדרין ל"חפיצים" אופנתיים לכל דיכפין, המעניקים חוויית משתמש המקרינה רוחניות לא-מוסברת, הנאה עילאית, קשר אישי והזדהות עם תכונות המוצר – החיצוניות והפנימיות, כפי שהמשתמש חווה אותן. עיצוב "מוצרי נוי", "חפצים" ו"חפיצים", "עזרים" לבית ולמשרד, רהיטים, מוצרי תאורה, ואף "אקססוריז" למיניהם נוצרים בעיקר כיוזמה פרטית של מעצבים למכירה בחנויות, ואף בגלריות, או לצרכנים מסויימים בהיקף מצומצם, ולא בהכרח לקהל רחב. לפיכך, לכאורה אלה אינם מייצגים תהליכים וצרכים ממשיים של החברה ו"מבזבזים" את הפוטנציאל של העיצוב לייצור המוני בר-השגה כמענה לדרישות שיווקיות לרווחת המסה הצרכנית, היומיומית. ובכל זאת, המוצרים המקובעים בהגדרה "אמנות-עיצוב" משרתים צרכים חברתיים וכלכליים – הן של יוצרי המוצרים המבקשים למכור אותם והן למי שאכן חפץ ביקרם. מכאן, שאין פסול בכך שהיוזמה – והיזמות – שקמה בעקבותיה אינה הולכת במסלול המסורתי של התנעת התהליך מהמזמין אל המעצב ומשם אל השוק. כבודם של מוצרי "אמנות-עיצוב" במקומם מונח והם לגיטימיים בעיניי, מעוררי השתאות, מבריקים בחינניותם וממלאים את הנישות שה"עיצוב" – שפעם כינינו אותו "אמנות מוזמנת" – מתקשה לספק. ההנחה המקובלת, המונחת בבסיסו של הדיון היא, שבמסלול ה"עיצוב" אמור המעצב להיות מתוגמל בזיקה ישירה לתרומתו המקצועית עוד טרם שיווקו של המוצר הפיזי, או שהעיצוב הרעיוני-המיתוגי שטרח עליו ייסייע בקידום השיווק של הגוף המזמין. כלומר: יש להסיט את הדיון אל תהליך עבודת העיצוב – להתמקד בידע הנדרש לניתוח הבעיה, לפיתוח הרעיוני, למציאת הפתרונות ולמיון והעדפה של הפתרון המיטבי בין החלופות. משום שאין כנראה תחליף לתהליך עיצוב מיומן, המביא תוצאות בדוקות. מנגד – לאפשר לכל מה שהוא "ארטיסטי", חופשי ומשוחרר ממוסרות – לחיות את חייו בחיקם של אלו המעוניינים להתענג בו. המעצבים ימשיכו ליצור "עיצוב" והאמנים – "אמנות". וביניהם ימשך להתקיים "אמנות-עיצוב" כשילוב לגיטימי הניזון מזה ומזה. עיצוב טוב, איכותי, כן, אפקטיבי – חייב לתפוס את מקומו הראוי בעצם מהותו, ובכוחו הפנימי המגולם בו. זו מחוייבותו – וזו שליחותו של המעצב.
אולי כמו כל דבר בישראל צריך לומר את הדברים "עם דפיקה על השולחן" (מה לעשות שאני בדיוק אחרי קריאת "צופן הישראליות" של גד יאיר, מסמך סוציולוגי די מדויק בנושא. אם תקנו עוד שלושה זה יהיה ארבעה במאה):
design art או במדויק יותר design (f)art הוא הזניה של מקצוע העיצוב.
הנפיחות המעודכנות מנסות להיות קיצור דרך לתהילה. כי אם אני על שער מגזין או מתראיין ב5 בערב בתחנה ישראלית כל שהיא או על הקיר מאחורי מרואיין בתכנית אחרת או אצל ליאת תימור כדקורציה- זו חצי הדרך לתהילת עולם.
החלום העולמי (הוא כבר לא חלום אמריקאי וגם לא ישראלי- זה בכל מקום. זה האידיאל חוצה התרבויות האמיתי!) הוא להיות סלב.
עצם ההתפרסמות לרגע היא המטרה. לא מעשיך יפרסמוך. לא ערכך הסגולי ומשקל חוכמתך הנסתרת שתתגלה לעולם.
יפי מראיך יביא לבחירה בך לכוכב נולד זה או אחר ("עובר מצלמה?"). אם יפית מאד סיכוייך יהיו טובים יותר גם להעפיל מעלה מעלה לכמה ימים. אתה תהיה מפורסם.
לעולם לא אגיע למקומות האלה עם "עיצוב תעשיתי". אין לו את האפיל הדרוש כדי להעלות רייטינג .
אבל לתפלוצת עיצוב יש ויש. אלו דברים מושכי עין ותשומת לב ש"חוקרים ובודקים" את מצבנו הקיומי. השאלות שם הרבה יותר ברורות: "אני יפה?" זו השאלה המרכזית.
השאלה "האם אפשר לשבת על זה ולהרגיש נוח לפחות לרבע שעה" לא העסיקה מעולם את מרק ניוסון כשהוא עיצב , בעזרת בונה גלשנים, את האייקון שנקרא "לוקהיד". מעין ספה עשויה לוחות מתכת מחוברים במסמרות. אבל ניוסון, כמו פיליפ לפניו- אבל עם פחות כשרון לעיצוב- היה מצויד בחושים הנכונים: הלוקהיד כיכבה בקליפ של מדונה… משם עד לכותרת "העיצוב שזכה למחיר הגבוה ביותר מאז ומעולם במכירה פומבית" היתה די קצרה. גם השאלה אם אפשר לסחוט מיץ בעזרת הפסלון היפהפה של פיליפ אינה רלוונטית: אם יש לך את זה- זה יהיה על השיש ויראה לכל העולם שיש לך "פיליפ סטארק"…
הפיכת הפריט , מוצר הצריכה , לפטיש שערכו אספני היא לקיחת העקרונות ההומניים שבבסיס פעולת העיצוב והורדתם לכביש.
זו אוננות עיצובית, אוננות של מעצבים ושל לקוחותיהם. וללא מגע ישיר… כי אם אי אפשר לשבת על זה- זה נשאר חפץ. לא באמת יחסים מלאים…
וכולנו יודעים שהחוק שהועבר בכנסת בשבוע שעבר מטיל קנס כבד על צרכני שירותי הזנות…
בבסיסו של העיצוב עומדים עקרונות הומניים וחברתיים. למרות שאין מוצר שיוצא היום לשוק שאינו "מעוצב" הרי שמצופה ממעצב תעשיתי שיעשה את מלאכתו נאמנה, לא כמו אשתו של בעל הבית, או בתו שלמדה עיצוב פנים בקורס ערב.
לעיצוב התעשיתי צריך להיות תוכן שאינו אידיאולוגי. תוכן ממשי שאפשר להרגיש ללא מרכאות: נוח לאחיזה. מענג בישיבה. ניתן לתיפעול.
אידיאולוגיה לא מזיקה, אך אינה הכרחית.
תשמרו בבקשה את ההתחכמויות (זוכרים שהיתה תקופה בה מוסדות העיצוב יצאו מגדרם ובאוטו-ארוטיקה ישראלית התנפלו כמוצאי שלל רב על "הישראלי המאלתר"?) לתפלוצת העיצוב. שם יש לזה קונים.
כשהלקוח שלכם רוצה עיצוב- הוא לא רוצה אמירה מפתיעה על מקומו של מד הלחץ הדם בתרבות המערבית ולא מחקר על צורות מעגליות. הוא רוצה מוצר שעובד טוב ולא מזיק שגם יראה טוב.
הגרוע מכל קורה כשאקדמיה מבססת תוכנית לימודים על חידושי אופנה ומובילה את בוגריה למסיעה בכביש הזה.
"פילוסופיה של מוסד" היא הדבר אותו אמור המועמד ללימודים לחפש. מה הם מלמדים שם בעצם? מה הם חושבים ואילו אמירות משמעותיות יש להם ואין לאחרים?
כשהפילוסופיה נענית למגזינים אולי כדאי להחליף ראש? אולי כמה ראשים?
מחקר קצר בתולדות המחלקה לתואר שני בבצלאל עיצוב תעשיתי ישרטט השתלשלות כזו.
ועוד דבר: התחינה המתמשכת של מעצבים תעשיתיים ל"הכרה בנו" היא בזבוז זמן מעורר רחמים.
האשליה ש"אנחנו יכולים/צריכים/חייבים לחנך את הלקוחות/שוק/נוער!" אינה מציאותית.
הרי מעצבים תעשיתיים אינם טורחים להשתתף בפעילות מקצועית, לתרום לדיון זה או אחר (אנטייטלד הוא הראשון שמעורר כאלה וגם נענה- אולי מכיוון שהוא "גטו של מעצבים" ואף אחד "מבחוץ" לא נכנס פנימה?) או לפעול למען קהילתם שלהם.
אז "לחנך את השוק"? נו, באמת… למה לא "לצרוב להם את התודעה"?
שחר, יפה כתבת.
לא יכולתי שלא להרהר על ההשוואה בין עצמי מכינה חותכת ירקות לסלט לבין אייל שני המבתר בחרדת קודש, במבט מתייסר ובקול לחשני, גופות מושלמים של יצירי האדמה הטובה המעניקים בחדווה את נשמתם האחרונה ואת עצמם ליצירת ידיו האמפטיות.
זה ההבדל בין לעשות אוכל ואפילו די טוב לבין פורנוגרפיה של אוכל.
דיוויד, אולי כיו"ר קהילת המעצבים תרים את הכפפה לשיח ציבורי ובפעם הבאה של ארוע "עוצב בישראל" נראה ניצנים של הדיון החשוב הזה. לדעתי הוא גם צריך להתקיים באקדמיות לעיצוב.
אפשר לגבש תכנים מנסיוננו יחד, אפילו דרך אתר זה, לידי הרצאה (או סדרת הרצאות)שתעבור בין כל בתי הספר לעיצוב מכל הרמות, ותכיל את התכנים שמלמדים איך ליצור תעשייה (מויקיפדיה: תעשייה, במובנה הרחב, היא קבוצה של עסקים אשר חולקים שיטה משותפת ליצירת רווחים), לשמחתי היוזמה החדשה לקורס במט"י למשל נותן לנו כלים מהסוג הזה (ותודה שוב לדוד גרוסמן וחבריו), כלים בחסכון של שעות עבודה בגלל תחקיר ומיתוג נכון, מייצגות שיטה למיקסום הרווחים בלי להתפשר על האיכות וזאת רק דוגמה אחת מיני רבות, שיכולה לייצר דור חדש שלמד מהטעויות שלנו. אם דוד בעד אשמח לרכז סדרת הרצאות שכזאת עם העצות של כולם, למען נהייה קבוצת עסקים אשר חולקים שיטה משותפת, יצירת הרווחים כבר תגיע בהמשך…
שלום לכולם,
אני חייב לציין שאני ממש, אבל ממש לא מסכים, כמעט אם הכל.
לא מבין מה המצוקה של המעצבים התעשייתיים, כבודם במקומם מונח, אם אכן הם בשירות הקהילה ומאחורי הפרגוד על מה ילינו אם לא מתפרסמות עליהם כתבות בהארץ. ואיך יכינו את הסטודנטים בארץ לחיים האמתיים כאשר מספר המשרות למעצבים תעשייתיים במפעלים וחברות בארץ שואף לאפס. מזל שהאינטנרט ופיתוחם של כמה טכנולוגיות חדישות והנגשתם מבחינת מחיר מאפשרות למעצבים צעירים לקנות את אמצעי הייצור ולעצב מוצרים בעצמם. מזל שהחיבור בין מעצב למוצר משלב הקונספט ועד למגע עם הלקוח שמאצץ את המוצר לחייו יכול כיום להיות כולו בידי המעצב המייצר. מזל שמעצבים בארץ יכולים להיות יזמים, לשווק ולמכור בארץ ובעולם בכוחות עצמם מבלי להיות תלויים בבעלי הון ולאפשר לצרכנים מבחר אמיתי שלא מנסה לקלוע למכנה המשותף הרחב ביותר (ולמרות שחלקו באמת פונה לעשירים, יש חלקים רבים שממש לא). מזל שמערכת שכזו מאפשרת דינאמיות והתחדשות מתמדת. ומזל שיש פה אנשים מוכשרים שבאמת מוצאים את דרכם לעיתונים ולבלוגים ומקבלים את החשיפה שלהם הם ראויים כי הם עושים דברים מעניינים באמת, שואלים שאלות, עורכים ניסויים, מחדשים באמת.
את התואר הראשון שלי עשיתי במחלקה שלא קיימת כבר – המחלקה לעיצוב ואמנות במכון הטכנולוגי חולון. שנים חשתי צורך להוכיח שאני מעצב ולא אמן ונאבקתי עם עצמי בשאלה מה אני באמת. אחרי תואר שני בעיצוב בחול, פתיחת סטודיו, נסיעות, תערוכות, פרסים וכו אני יכול (אולי) לחדש ולאמר שזה פשוט לא מעניין, אי שם בערבות הרחבות של העולם את אף אחד לא מעניין ההבדל בין עיצוב אומנותי או עיצוב תעשייתי או הגדרות כאלו או אחרות. מעניין עם אתה עושה דברים מעניינים ואם אתה מוכשר ומעמיק ורציני חדשני. בעולם אמנים עובדים בחברות הייטק ואנשי הייטק עובדים כמעצבים ומעצבים עוזרים בפיתוחים ביולוגיים וכו. לגבי שאלת החינוך לעיצוב – הערך הגדול ביותר שהיה למחלקה המופלאה שהיתה לי היה החופש. החופש ליצור ולחשוב ולהתנסות ולחפש ולהכשל ולצערי זה משהו שלתחושתי קצת נעלם פה בסבך ההגדרות והאגואים של כל הנוגעים בעולם העיצוב פה בביצתנו הטובענית.
וכל זה מבלי אפילו להכנס ל EXPERIENCE DESIGN שהוא מה שאני למעשה עוסק בו היום ולאופן שבו עיצוב התנסותי (התרגום הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו) מתייחס לעיצוב התעשייתי הקלאסי… אבל אולי שווה לשמור משהו לפעם הבאה שמשהו פה יעלה לי על העצבים :)
לא מדובר פה במעצבים תעשייתיים, מדובר ביכולת שלנו כקהילת מעצבים בישראל, לכל גווניה ממעצבי ארט או מעצבים התנסותיים עד למעצב שנותן שירותים על פי הזמנה, ליצור יחד תעשייה. לא מדובר בחשיפה, אלא ביצירת מכנה משותף, לצד הבידול.
אם נקשיב וננסה כל אחד עם כישוריו היצירתיים, לפתור באמת את הבעיה, שדוד גרוסמן ממרום ניסיונו העלה. תהיה לנו את היכולת לקיים דיאלוג אמיתי ואת האומץ למצוא פתרונות, למען הדורות הבאים.
אכן דיון ראוי עם טיעונים חזקים ומשכנעים. אבל הבסיס – הסיבה – לדיון, הוא קצת, אפעס, רעוע. מגזין "דזיינר" של עיתון "הארץ" הוא מגזין מסחרי, אין בינו לבין מערכת "הארץ" דבר וחצי דבר. כנהוג במיזמים כאלה, המחלקה המסחרית ממנה "עורך/ת" מטעמה, פעמים רבות מדובר באיש מכירות קצת רהוט יותר מחבריו. התכנים ברובם ממומנים, על ידי מי שחפץ לפרסמם, ומשובצים בהם פה ושם תכנים "מערכתיים". אם יש לך מוצר/תערוכה/חנות לקדם, קנה נא שטח באינצ'ים בכסף טוב, ותקבל אייטם או אפילו כתבה. שימו לב לאותיות המיקרוסקופיות על כריכת המגזין: "החטיבה המסחרית".
חבל שזו האכסניה הכמעט יחידה למאמרים בנושא עיצוב, ורצוי להיזהר מהתייחסות אליהם כאל מאמרים אקדמיים.
בכל אופן, המגמה עליה אתה מצביע היא מנת חלקם של מקצועות נוספים בתחום העיצוב, ולא רק בו, וזה כנראה חלק ממגמה שמאפיינת את ימינו – הצורך להתבטא ובכל מחיר, בכל פלטפורמה אפשרית. היוצר והאמירה שלו במרכז, הצרכים שלנו, הלקוחות, בשוליים, אם בכלל.
מיכל, נושא העיצוב הפך לבידור ולכן יש מגזין בשם דיזיין. זה לא משנה שהוא מסחרי, הקהל תופס ואתו כסמכות כי אין ירידה להבנה עמוקה של נושא היעצוב, אין תהיייה מדוע שם כזה נמצא שם, אלא הוא פשוט נמצא והקהל מבין שהוא הכי ראוי על כל המשתמע מכך.
בשנים האחרונות התוכן השיווקי תפס את מקום הדיווח. נכון שיחסי ציבור זה גם דיווח מקדם ובתשלום אבל התוכן השיווקי טרף את הקלפים. קחו למשל את ספריה של אורלי רובינזון. תמורת כמה אלפי שקלים המעצב/ת יכול להכלל בספר השייך לז'אנר ספרי שולחן קפה או המתנה בתור, וכך התמונת הנחמדות משדרות פאן פאן פאן. אין עיצוב שמקורו בחשיבה או שכלול אמיתי של מוצר אלא משהו חמוד, יפה, מגניב ותאווה לעיניים.
אנו עובדים עם חברה למוצרי שטח בשם שרש שלזכותה פטנטים בלעידים של עיצוב מוצרים לשטח עם פיתוחי מוצר שבעצם לא מעניינים ברמת הפאן אבל מדובר בפיתוחים בעלי משמעות מאוד חשובה ומעשירה. מפתחי המוצר שם לא יזכו לחשיפה מפרגנת בערוצי התהודה המדוברים למרות שהם ראויים הרבה יותר ממי שעיצב סטנד מגניב לניירות או עוד ספרייה בהשראת ממתק.
ושוב אני מחדדת, יש מקום לזה ולזה. אבל התהודה הציבורית של העיצוב התעשייתי, הגרפי ועיצוב בכלל הוא קודם כל בהיבט המקדם את האספקט הצרכני, המגניב ודוחק את השאלות או ההיבטים הפונקציונאליים ומכילי המסר שהם מהותיים יותר ליצירת עיצוב איכותי.
כך ניתן ליצור פסטישים לרוב. להעתיק מראה של בניין שלא קשור לכלום לעיר בישראל ולבנות מכאן לוקיישן שאין לו אחיזה במציאות המקומית וזאת במקום לפתח את השפה שלנו. כך מגדלי יו בעיצוב פיליפ סטארק יהיו עדיפים על פני בניינים ביצוב אדריכלים ישראליים שלא קודמו על ידי הסוסייטי כמו פיליפ סטארק שמסחטות המיץ שלו יפות ובלתי פונקציונאליות.
כך גם בעיצוב תעשייתי, בעיצוב גרפי, בעיצוב המדיה החזותית בכלל.
הפניתי פעם מייל לבן כיתתי מלימודי במחלקה לעיצוב גרפי בויצ"ו שמשמש בתפקיד בכיר באחד המשרדים הגדולים ושאלתי אותו למה הפרסומות שלו ושל החבר'ה מהמשרדים נראות ממש לא מכאן, אפילו שלטי החנויות ברחוב לא פעם באנגלית ואני שואלת את עצמי היכן המקומות הללו שמצלמים אותם לפרסומות. הרבה ישראליות אין שם וזה חלק מהאסקפיזם המגוחך של המקצוע הזה שבמקום לחבר פנטזיה ומציאות, לשכלל את המצוי לרצוי טוב יותר ומותאם למקום ולתרבות, נעשה בו שימוש כדי לא להיות מחוברים למציאות המקומית אלאל לאמץ מציאות מועדפת ממקום אחר או להמציא לעצמנו אשליה שמרחיקה אותנו ממי שאנו באמת.
מאמר קולע אשר נושאו מעסיק אותי כבר שנים רבות. הפרופרציות המוצגות בו קולעות למציאות במלואן.
מזה עשרות שנים הנני מעסיק בוגרים של המחלקה לעיצוב תכשיטים בבצלאל, ככל שהשנים עוברות רמת הידע העיצובי והביצועי של בוגרי המחלקה הנ"ל יורדת ביחס ישר לעליית ההתפלפלות מסביב לנושא האומנותי עיצובי כפי שהוא משתקף מההתעסקות בו במוזיאונים, גלריות, ומדיה. מתשובות אשר הגיעו אלי עקב פנייתי לאקדמיה בנושא זה התבהר עד כמה נכונה המסקנה כי השורש נמצא בחוסר הבנת הקודקודים עצמם את הנושא. למעשה שם טמון בחלקו הגדול שורש הבעיה.
חוסר ההבנה כי המעצב בכל תחום הינו קודם כל בעל מלאכה אשר עצם המלאכה מביאה אותו להתעסקות יום יומית מחקרית עם הצורה, בולטת בגישה מתנשאת של חלקים באקדמיה הננעלת במגדל השן ושואפת להיות רחוקה ככל האפשר מהרוב העוסק במלאכת העיצוב הסזיפית יום יומית והיא לכשעצמה מעצימה את הבורות והנתק מהסצנה המקומית כמשתקף במוסדות התרבות ובמדיה .
דיון מעניין. מנקודת ההשקפה שלי כמחנך לעיצוב אני חושב שיש כאן משום השטחה של מושגים כדי להאיר נקודה מסוימת לצורך הדיון.
בניגוד לחלק מהדברים, יש לא מעט "דיזיין-ארט" (אם הבנתי נכון את המושג) בהרבה דוגמאות של תהליכי עיצוב וייצור תעשייתי ויש הרבה מאוד דוגמאות הפוכות בהן עיצוב קונספטואלי (שכמעט הפך כאן למילה גסה) מחובר לקרקע, לקהל המטרה, לחשיבה פרקטית ומקצועית. כן התחום קנה לעצמו מעמד מכובד גם בתקשורת וגם בעיני הציבור הרחב. אז מה? כדאי להזהר מיצירת דה-לגיטימציה. במקומה הייתי מציע לבחון מחדש את ההגדרות ואם בכלל ההבחנה וההפרדה בינהן רצויה ומועילה. לא בהכרח.
תודה על כל התגובות.
גילה
אני מסכים עם הדברים שלך ובמיוחד לגבי הפרובינציאליות של "נוט פרום היר" ו"נוט פרום חיפה" וכו'. אני מזדהה עם דבריך לגבי ישראליות.
כולם מצפים שארגון קהילת המעצבים יטפל בכל מיני סוגיות. צריך להבין שעוצמת הקהילה מבוססת טוטאלית על התמיכה הניתנת על ידי חבריה. המטלות הינם הרבה מעבר ליכולות. אני מקווה שהעניין המשתקף בהשתתפות כאן יתורגם לתמיכה בארגון כאשר ננסה לענות על הבקשות. אחרי שנים רבות של ניסיון אישי ב"הרמת כפפות" ההצלחה בהמשך תלויה בנכונות של אחרים לסייע.
זאב
תודה על הדברים המלומדים.
שחר + אבירם
(קודם כל לשחר ידידי: בכתיבתך ב"ישראלית" אין סכנה שיאשימו אותך במתינות כפי שהאשימו אותי קודם!)
כתבתי גם קודם – אין לי בכלל בעיה עם ונוס (Design Art). מעניין, מאתגר וחשוב לבקר שם מידי פעם. ואני, לפחות, טוען שדרוש קונספט, כמו חמצן, גם בוונוס וגם במאדים. אבל זה פלנטה אחרת – לפי ההשקפה שלי – מימד מקביל. אני מסכים איתך שאין קיצורי דרך לקבלת אישור תושב לוונוס, ובוודאי לא ניתן לעשות זאת דרך "לימודים" בבתי ספר. הצגת Design Art כבחירת מקצוע על ידי סטודנט מתחיל (ואפילו בוגר) הינה באמת "זילות המקצוע" ומסוכן. בכל מקרה, אני לא נגד ההתעסקות על ידי מי שרוצה לעשות זאת. אני כן מודאג מהשפעת הבלבול בין התחומים של התעשייה.
שראון + יהודית
שוב, אין אנו מתעסקים עם פרסום ותהילה של מעצב זה או אחר. הבעיה הינה הבלבול בהבנת התהליך וחשיבות העיצוב הנגרם מההתייחסות המנופחת ל-Design Art. יהודית בתגובה 25 מסכמת טוב את הנושא.
מיכל
המוסף המסחרי של "הארץ" אינו הבסיס לדיון – רק הקש הקטן ששבר את השתיקה. אין בו באמת חשיבות בכלל אבל השפעת התופעה על הקהל דווקא כן חשובה ומזיקה למעצבים ולתעשיית העיצוב.
אגב, את כותבת על המוסף המדובר: "אין בינו לבין מערכת "הארץ" דבר וחצי דבר. כנהוג במיזמים כאלה, המחלקה המסחרית ממנה "עורך/ת" מטעמה, פעמים רבות מדובר באיש מכירות קצת רהוט יותר מחבריו. התכנים ברובם ממומנים, על ידי מי שחפץ לפרסמם, ומשובצים בהם פה ושם תכנים "מערכתיים". אם יש לך מוצר/תערוכה/חנות לקדם, קנה נא שטח באינצ'ים בכסף טוב, ותקבל אייטם או אפילו כתבה." ואת מוסיפה: "אין בינו לבין מערכת "הארץ" דבר וחצי דבר".
האומנם?
רק אחרי שהתעמקתי בעניין כבקשת שמרית (ראה 17 ו-18) למדתי שיש קשר קצת יותר רציני מהצפוי. אני חושב שהמצב בכלל לא כל כך ברור. טוב היה באם בעיתון המתיימר לערכים כל כך גבוהים היה ניתוק חד ושקוף בין המערכות של "הארץ" ו"גלריה" ומנגנוני עריכה/עיצוב של מוספים המפרסמים חומר דמוי מערכת בתשלום.