כבכל מסלול לתואר אקדמי בארץ – אם בתחום המדעים המדויקים, מדעי הרוח או מקצועות ההנדסה – גם במסלולי העיצוב נהוג לחלק ציונים מספריים לסטודנטים על עבודותיהם. זו, ככל הנראה, לא שיטת ההערכה האידיאלית בכל תחומי הידע, ובכל זאת – הנהגת שיטה זו היא תנאי בסיסי שיש לעמוד בו על מנת לקבל הסמכה ע"י המל"ג להעניק תארים. אלא שבמסלולי העיצוב והאמנות, בניגוד למקביליהם בפקולטות השונות, נתקלים המרצים בקושי אמיתי להעריך עבודות בצורה אחידה ומדויקת: הרי בתחומים אלו אין "נכון" או "לא נכון" חד משמעיים, להיפך – יש בהם מקום לביטוי, טעם ודעה אישיים. סביר להניח שהאקדמיות לעיצוב היו מעדיפות לא לחלק ציונים כלל אם הן רק היו יכולות, אך מכיוון שזה איננו המצב הן מחויבות לשיטה שהן אינן תומכות בה. וכך הן מיישרות קו עם מוסדות ההשכלה הגבוהה ומחלקות ציונים בו בזמן שהן מצהירות, על מנת ליישב את הדיסוננס, כי הם חסרי משמעות וניתנים רק מחוסר ברירה.
הבעיה היא שלציונים האלה יש משמעות גדולה – בין אם רוצים ובין אם לא – בעיני הסטודנטים עצמם. כולם בני אדם, מה לעשות, ובאופן טבעי רגישים לביקורת והערכה של ביצועיהם ע"י גורמים סמכותיים (בטח אחרי 12 שנות לימוד במערכת חינוך הדוגלת בציונים בשיטת ה"מקל והגזר"), ואין זה משנה כמה ידקלמו באוזניהם שמדובר בפרוצדורה חסרת חשיבות. בנוסף, הציונים הללו מונחתים על ראשי הסטודנטים בלי הסבר, הבהרה או הערכה מילולית. מכיוון שאין הנחייה ברורה או מתודה סדורה המורה כיצד יש לקבוע את הציונים, קורה לעיתים קרובות שאין קשר בין ציפיותיו ותחושותיו של סטודנט לגבי פרויקט שביצע והציון הסופי שזכה לקבל. הדבר יוצר בלבול, תסכול ולפעמים תחושות קשות של אפליה, שלא רק שאינם מקדמים את הסטודנט אלא עלולים לגרום לנזק של ממש בהערכתו העצמית ובמוטיבציה שלו ללמוד.
מה הפתרון? קיימות דרכים די פשוטות לספק הערכה כמותית באמצעים איכותיים, או, במילים אחרות, לגשר בין צרכי המל"ג לצרכי הסטודנטים. דוגמא לכך אפשר למצוא, באופן לא מפתיע, דווקא בין קירות האקדמיה: ברבים מהמוסדות להשכלה גבוהה מתבצע אחת לסמסטר סקר הוראה בו נדרשים הסטודנטים לתת ציון לכל קורס ומרצה. בסקר זה הסטודנט מדרג בסקאלה מסוימת קריטריונים כגון "מידת העניין שמעורר המרצה בחומר הנלמד", "מידת השליטה של המרצה בתכנים" ועוד. לבסוף משוקללים סך הדירוגים לכדי ציון סופי.
מדוע שלא יבוצע דבר דומה ע"י המרצים? במקום לשרבט מספר סתום שלא מועיל לאף אחד, יכולים גם הם לדרג את עבודות הסטודנטים עפ"י קריטריונים אחידים וקבועים מראש. אלו יכולים להיות "היקף תהליך העבודה", "רמת הגימור" או "בהירות הפרזנטציה". בתום הקורס יקבל הסטודנט את הציון הסופי בתוספת פירוט הקריטריונים ודירוגיהם. כך יוכל הסטודנט להבין איפה הוא צריך להשתפר ואיפה לשחרר, וגם מה היו בדיוק שיקולי המרצה במידה וברצונו לערער. זה אולי יתבע מהמרצים להקדיש יותר זמן למלאכת ההערכה אבל יהווה כלי חיוני להפקת תובנות בידי הסטודנטים, ובנוסף יוכיח שהאקדמיה מקדשת את החינוך להישגים ולא רק את המדידה שלהם.
מסכים עם כל מילה. הקטע הוא שיש בעלי מקצוע שזה תפקידם למצוא שיטות להערכה בנושאים של איכות ולא כמות, ומספרים הם בדיוק הצד השני של המתרס
יבוטלו הציונים לאלתר! אין בהם שום דבר טוב חוץ מתחרותיות מגעילה שמוציאה (מרוב) מאנשים רק את הרוע שבהם. כל השיטה הקפיטליסטית הזו שגויה מהיסוד. יום יבוא, כשתבוא המהפיכה האמיתית, ולא החרטה שמתרחשת כרגע, תראו שצדקתי, ואולי לא, כי כבר כולנו נמות עד אז..
כך עשיתי כשהייתי צריכה לתת ציונים, ובהרבה מקרים החזרתי את העבודות עם הערכה מילולית אחרי שהעברתי ציון למחלקה, אבל למרות שזה נתן לי הרגשה שיש בסיס הוגן לציון, זה עדיין היה סיוט. כמעט הסיבה העיקרית שהפסקתי ללמד.
אחרי שעבדתי עם סטודנט סימסטר, היתי שותפה להשקעה העצומה שלו, לרצון העז, למסע שלו לטריטוריות לא מוכרות, הייתי צריכה לצמצם את זה למספר.
ההנחייה למרצים היא לתת ציון על התוצאה הסופית. אני רציתי להכניס לשקלול גם את כברת הדרך שהסטודנט עשה, לבטא הערכה ללמידה שהתרחשה, להפנמה. בקורס שלימדתי, שבו ההחלטות הגדולות והעבודה על הפרויקט מתחילות בשיעור השני, קרה שסטודנטים תפסו את העניין רק לקראת הסוף, כשכבר לא היה זמן להתחיל מחדש את העבודה.
רציתי שתהיה אופצייה לבטא הערכה גם לכישלונות מפוארים. לתת תוספת נקודות לסטודנטים שלקחו סיכון,שניסו משהו חדש לגמרי, או שבחרו משימה גדולה במיוחד, ולא הצליחו לסיים את הפרויקט, או שגילו במהלך העבודה שהכיוון שבחרו לא עובד.
שאלה נוספת שאפשר להעלות על הדעת. אם לציון אין משמעות מעבר לדרישה של הממסד. למה לא כולם יקבלו 100?
יפה מאד. איך ממשיכים מכאן הלאה? ניסוח מסמך והגשתו למנהלי המוסדות? עמוד פייסבוק? עצומה?
נקודה למחשבה מאוד חשובה שעיניינה אותי גם בתקופת לימודיי.
אני גם תומך בשיטה שתהיה מבוססת לפי קריטריונים שנקבעו מראש ואני מכיר מרצה בודד שאף נקט בשיטה זו לעומת מרצים אחרים ש"החליטו" שציון 80 למשל הוא הגבוה ביותר וממנו גזרו מטה את ציוני הסטודנטים…
מה שמוביל גם לשאלה :האם כל מעצב טוב הוא גם מרצה טוב? קיימים באקדמיה מרצים שהקשר בינם לבין הוראה הוא מקרי לחלוטין ואין להם את הכישורים להנחיה ולמתן ציון לסטודנט. אף מרצה לא עובר אפילו סמינר בסיסי להוראה הבודק אם המרצה המיועד כשיר להוראה. אם היה כזה סינון יכול להיות שאותו מרצה היה מקבל ציון שהיה מונע ממנו להנחות סטודנטים. זאת נקודה נוספת שסוטה מהכתבה ,אבל אולי נכתוב על זה בהמשך…
מירי –
אני לא יודע באיזה מוסד לימדת ומה הייתה בדיוק המדיניות שלו. במוסד שממנו אני מגיע לא הייתה הנחייה ברורה לתת ציון רק על התוצאה הסופית – למיטב ידיעתי – אך גם אם הייתה כזו היא לא בוצעה, נאכפה או עמדה תחת פיקוח. סטודנטים שתהליך העבודה שלהם היה מצויין והתוצאה לא מרשימה היו עשויים לקבל ציונים טובים יותר מסטודנטים שהתוצאה שלהם הייתה טובה אבל תהליך העבודה לקה בחסר. באופן כללי כל מוסד הציונים מריח משרירותיות ומחוסר שוויון. בנוסף, כל נסיון להבין מה עומד מאחורי הציונים נתקל, בדרך כלל, בתגובה מבטלת ובסיסמא הקבועה ש"הציונים לא חשובים".
אילן –
זו נקודה חשובה, מעניינות ונכונה, אגב, לא רק בהקשר של מקצועות העיצוב. בכל האוניברסיטאות בארץ המרצים הם אלו שעוסקים במחקר, ז"א אנשי מקצוע הטובים בתחומם, ולאו דווקא מורים טובים. מערכת ההשכלה הגבוהה יוצאת מנקודת הנחה שמי שיודע על מה הוא מדבר גם בהכרח יודע לדבר לסטודנטים. לצערנו הרב זה לא נכון.
מעניינת*
אילן, כיף לשמוע שהציון ניתן על תהליך מצויין! אני לגמרי בעד.
היי אמיר
בשנה שלישית לתואר היה לנו מרצה אחד שהיה משמח את לבבך, לפחות בנושא הציון. היה לו דף עם כמה קריטריונים קבועים. בכל פרזנטציה של פרוייקט הוא היה מדרג כמה הסטודנט עמד בהם ובסוף כותב חוות דעת מילולית. כל סטודנט היה מקבל את הדף אחרי ההגשה. היה שם ציון שהיה מורכב מכל הקריטריונים שעזר לדעת למה קיבלנו את הציון, איפה החושלשות והחוזקות שלנו. הציון הסופי של הקורס היה משוכלל לכל ההגשות כולל הגשה סופית.
אני כבר לא זוכר את כל הקריטריונים אך היה שם, פרזנטציה, רעיון, איכות ביצוע ועוד. לא היה שם דברים כמו יופי למשל, שהוא סובייקטיבי. אני זוכר שלא אהבתי את המרצה אבל מאוד נהנית מהשיטה ובאמת היה אפשר ללמוד ממנה ולבחון התקדמות לאורך השנה.
בהמשך לדבריו של ניר –
אכן יש מרצים שנוהגים בשיטה הזו, אם כי מספרם מועט,
כשאחת הסיבות היא כנראה כי התהליך לוקח זמן רב ולא משתלם כלכלית למרצים.
ואנדקוטה –
לפני זמן מה נתבקשתי לתת ציונים, ועשיתי ניסוי: קודם כל נתתי ציון "אינטואטיבי", זרקתי מספר שהיה נראה לי מתאים לכל סטודנט, ושמתי את הרשימה בצד. בשלב שני, נתתי ציונים פר-תרגיל בשיטה מפורטת ומוסדרת, לפי חלוקה לרעיון, ביצוע ומרכיבים נוספים, וחישבתי מהם ממוצע משוקלל לציון בקורס. בסופו של התהליך השוותי את רשימות הציונים – והזהות היתה כמעט מוחלטת.
מרצה אנונימי יקר –
אין חולק כי הפתרון המוצע יתבע מהמרצים לעבוד יותר. מצד שני, אם מרצים בשאר המסלולים האקדמיים מסוגלים לקרוא מאות עבודות ומבחנים בדקדקנות ולהוסיף את הערותיהם אין סיבה שמרצים בתחומי העיצוב לא יוכלו להקדיש לכל פרוייקט פירוט לפי קריטריונים.
באשר לאנקדוטה: הבעיה העיקרית היא, כמובן, אי-שקיפותם של הקריטריונים. עבור הסטודנטים זה כלל לא משנה אם המרצה עושה לעצמו רשימות מפורטות כל עוד הם נותרים במגירתו.