כלל ידוע בקרב מתכננים ואנשי נדל"ן הוא שככל שבניין מגורים גבוה יותר ניצול הקרקע טוב יותר, הרי ניתן לבנות יותר דירות בפחות קרקע. ואכן משנה לשנה הולכים וגבהים בנייני המגורים המשותפים שנבנים סביבנו. בצורה לא מפתיעה, בניין המגורים הישראלי מחולק ל-3 חלקים: קומת הקרקע; מעליה סדרה של קומות "טיפוסיות" משכפלות לצורכי חסכון ואחידות (כמו בימי השיכון); ומס' קטן של קומות בקצה העליון של הבנין בהן ממוקמות הדירות המיוחדות – המוכרות בשמן הנדל"ני – הפנטהאוז. אף שמדובר לכאורה במוצר הפונה לפלח שוק קטן ואקסקלוסיבי, הרווח לקבלן עבור כל מטר רבוע בדירות הייחודיות גבוה יותר וכיום תופסות דירות אלה (לצד דירות דופלקס, טריפלקס, מיני-פנטהאוז וכד') מספר לא מבוטל של קומות בחלקו העליון של כל מבנה מגורים חדש. בינינו, מי לא רוצה להרגיש שהצליח בחיים ו"הגיע לפנטהאוז"?
במקביל וללא קשר לגובה הבניין, מתפתחת בקרב יזמי הנדל"ן תחרות על לב הלקוח הפוטנציאלי. תחרות זו הולידה מושגים כגון "סטנדרט בניה גבוה", "הכנה למאוורר תקרה" וכמובן את ה"לובי מפואר". ה"לובי" הנ"ל (מה שנקרא בימי השיכון "קומת עמודים") צורך בשנים האחרונות כמות יפה של סטרואידים על מנת לחזק את תחושת ה"וואו" שמרגיש שליח הפיצה כשהוא מגיע לבניין – הרי הדייר הגיע לדירתו ישירות מהחניון התת קרקעי ובכלל לא עבר שם. במגדלי מגורים עדכניים (ואפילו לא היוקרתיים שבהם) לא נדיר לראות לובי כניסה שגובהו כשלוש קומות ואף יותר.
השאלה לאן מובילות אותנו המגמות הנ"ל: בניה לגובה רב יותר ויותר; ההעדפה של הקבלנים והלקוחות ל"פנטהאוזים"; וההגזמה הניכרת בחלקו של הלובי מתוך הבניין? הרי אם מגמות אלה יימשכו ניתן להניח שתוך שנים לא רבות נראה סביבנו מגדלי מגורים בעלי לובי בגובה עשרות קומות, מעליו מס' מינימלי של קומות מגורים סטנדרטיות לפשוטי העם ומעליהן כמה עשרות קומות של "פנטהאוזים" יוקרתיים ומיוחדים. ממש כפר שמריהו של מעלה.
תאורטית, מדובר בבניין המושלם – עבור הקבלנים, עבור הלקוחות ועבור המוניטין של העיר. מדובר בגלגול היפר-קפיטליסטי של השיכון משנות ה-50. שכפול תעשייתי של מגורי יוקרה לכל פועל (בהנחה שהכוונה להוא מבנק הפועלים).
ומה לגבי כל היתר שלא "הגיעו לפנטהאוז"? אני מציע להם להגיע לכיכר.
רעיון מעניין. ההצגה של המגדל כיום כמבנה בעל שלושה חלקים מזכיר קצת את הפאלצו האיטלקי. הלובי- הקרוב לאדמה משמש את כל באי הבניין, קומות ה"שיכון" הקומות האמצעיות בפלאצו המשמשות לדברים יומיומיים. והקומות העליונות, במקבילה הפלאצינית הם היא הקומה העליונה המלוטשת ביותר, משכנו של בעל האחוזה.
הבחירה של מעמד הביניים היכן לגור בשיכון או בפנטהאוס, היא חלק מהמאבק החברתי המתרחש כיום בישראל. האם להיות המשרת או בעל האחוזה. המאמר שכתבת, יובל, מעלה את השאלה אם אלו האפשרויות היחידות העומדות לרשותנו? האם כך צריכה להיראות תרבות המגורים בישראל? האם זה מה שאנו רוצים?
מחשבה מעולה ומדוייקת.
אה, אבל הטבע הצרכני מכתיב שמה שהיה חדש ומרגש יהפוך לישן ומשעמם די מהר. ובודאי שאם לכולם יש פנטהאוזים, יהיה מי שיחפוץ ויהיה מוכן לשלם יותר על הסופר פנטהאוז 2000 שנמצא רק בראש המגדל, ורק ממנו אפשר באמת לעשות פיפי על כל השכנים שמלמטה
תודה למגיבים.
בן – החלוקה העיצובית ל-3 הרי לא התחילה בפלאצו וגם שם שאלו מהמקורות הקלאסיים של הסדרים היווניים והרומיים; אותה חלוקה ל-3 המשיכה בגלגולים שונים עד ימינו. אותי מעניינת החלוקה הפונקציונלית /מעמדית שאתה מזכיר: פרוסה לכל מעמד. אולי יש בכך דוקא פוטנציאל: אם קומות הקרקע ("הלובי") הן ציבוריות, אולי כדאי שהציבור ידרוש אותן חזרה. אם העשירים מתעקשים לגור על גבי קביים אי שם בשמיים, פשוטי העם יכולים לפחות שיעשה שימוש ראוי בנפח העצום שבין רגליהם.
מתי – הסופר פנטהאוז 2000 זה כל כך 2011. הדבר הבא זה לגור בקומה הטיפוסית…
פוסט מצויין אבל למרבה הצער – וכרגיל אצל הכותב – הוא מתעלם מבעיית תקני החניה בתל אביב. עם זאת אני רוצה להתעכב על הגרף שמוצג כאן שמעלה מספר תהיות. ראשית לא הבנתי מדוע צריך לרדת לרמה כל כך נמוכה של שימוש במילה "זובי" (ועוד עם חץ) כדי להצביע על העליה בגובה הלובי. הנתונים האמפיריים מראים זאת היטב גם בלי ההתגוססות שאינה מתאימה לאתר. שנית מבדיקתי באתר הלמ"ס לא מצאתי נתונים דומים על השינוי בגובה הקומות בהתפלגות לפי הקטגוריות עבר הווה ועתיד אלא לשנים קלנדריות בלבד, מה שמוביל להשערה שאתה מציג כאן מידע פנימי מסקר הוצאות הבית שלא פורסם לציבור וכפי הנראה מצוי במאגרי המידע הממשלתיים בלבד, ולכן נשאלת השאלה מאיפה השגת אותו ולמה אתה לא חולק אותו איתנו. האם מדובר בתולעת, מעין סטוקסנט חדש? שלא לומר אצקסונט? המסקנה ברורה: ההתמקדות של הפוסט בלובי מטרתה להסית את תשומת הלב מהכניסות האחוריות לבניין ואידך זיל גמור והי"ג.
כל הכבוד
אפילו הסגנון האדריכלי מתאים עצמו לשגעונות הללו- בנייני ה"פטריה" ברמת אביב
ומתי משהו כבר ירים את הכפפה ויתחיל לדבר על יתרונות התכנון ולא רק יתרונות המפרט?
איזי, בגרף מוצגת המילה "לובי" זוהי ל בדפוס ולא בכתב (כמו שאר הטקסט)
מהיכרותי עם הכותב הוא לא יורד לרמות כאלו, גם בדיונים חוצבי להבות.
בנוסף לכך הכתבה כולה איננה מתיימרת לקבוע עובדות מוצקות בשטח, אלא מחשבות בלבד. מנסיונו ולפי ראות עיניו של הכותב. בשל כך גם הנסיון למצוא חלוקה לדירות פנטהאוס באתר הלמ"ס הינו עקר מיסודו, במיוחד נוכח העובדה שהגדרה זו היא שיווקית בלבד.
מחשבה מעניינת ומטרידה כאחד.
במיוחד אהבתי את סקיצת הגרף שלך
היי טל, תודה. לגבי הגרף – כשחושבים על זה כל עיר נראית קצת כמו אקסל שהשתולל, השאלה רק מי הזין את הנתונים. בעקבות ההערה שלך נזכרתי שהפוסט הראשון שלי כאן באנטייטלד (לפני כמעט שלוש שנים…) היה בדיוק על זה (http://untitled.org.il/?p=754). כנראה שהמחשבות שלי קצת מעגליות.
אהבתי את נקודת המבט של שליח הפיצה. בן הזוג שלי, המתפרנס בין השאר גם משליחויות פיצה לבנייני שכונות היוקרה של נתניה הביע בפני את הרושם שהותיר עליו פסנתר כנף עצום בלובי של אחד הבניינים. קשה לי לדמיין את הדייר מקומה 17 יורד אל הלובי לפרוט את יצירותיו של רחמנינוב להנאתם של שאר הדיירים, שבוודאי ישארו ספונים בדירות היוקרה עם הנוף לים שעליו הם לא מתבוננים (כי הגמר של הישרדות מעניין הרבה יותר). זוהי ראווה לשמה, כמו שכתבת, הם בכלל לא עוברים בלובי, אלא רק אורחיהם ושליחי הפיצה שלהם. פוסטמודרניזם במיטבו.
נקודת מבט רעננה ועגומה. המסר עובר נהדר בתרשימים. רק העלמת ביטוי חזק ביותר. "מפרט טכני עשיר" .
מפרט טכני עשיר תמיד הצחיק אותי כשחשבתי על אתרי בניה. כל הכבוד.