שיחה בין אישה לבבואה על דברים שנמנעים לדבר עליהם בקול. [לילה, חדר, ראי] הַמְרָאָה I (דיוקן עצמי מול המראה), 2015. הבבואה [מביטה באימה]: תסתכלי על היד שלך, לא יאומן! היד שלך, היא, היא כנף! האישה מביטה בידה השמאלית שהפכה לכנף, מרימה אותה מעלה – מטה, ושוב מעלה – מטה , […]
מישהו אמר לי פעם שכוכבים הם זיכרונות רחוקים. אתמול בלילה הלְבָנָה האדימה. ליקוי ירח הוביל לליקוי זיכרונות- צל כבד של רגשות הבעיר הכול (כמו יד הנרתעת קְפוּצָה ממגע במעקה ברזל רותח). אנשים, שלא כמו כוכבים, אינם נותרים לנצח, ואני לא יודעת להסביר למה זה קורה דווקא בקיץ. באחד מימי שישי […]
השבוע, בזמן שציירתי מול טבע דומם, מצאתי רגעים קטנים של פאר, נחבאים, שהסתתרו בתכול הכוס שציירתי. אור שנהבי נח על שפתות הכוס, ליטף בתנועה מעגלית של קדושה את החרס, בהתרסה כנגד הפְּנִים המוצל. האור הזה נגע – לא נגע, רפרף, כמו ידו המרחפת של מארה מעל שפת האמבט. נזכרתי במשפט […]
לפעמים אני עולה על הרכבת המהירה רק כדי לרדת בתחנה הלא נכונה. בדרך לתחנה הלא נכונה, הרכבת שועטת בקול של אלפי פרסות מתכת והנוף נמרח עד לבלי היכר. מבעד להרי הכרמל העומדים כבדים ולֵאִים בחום הכבד המבט נמשך רחוק, אל נופים סוריאליסטיים שיש בהם הכול ואין כלום. המבט הרחוק הזה […]
