בגרות
בבניינים של פעם עשו כבוד למשחקי ילדים. אצלנו בשכונה הייתה רחבה ענקית, עם מרצפות מבטון, גם מלפנים וגם מאחור, שרק מתוך ציות לאיזה חוק לא כתוב של תחזוקת שעות מנוחה, חיכתה לשעה ארבע אפס אפס כדי להתמלא במְשחקים/ות. לא שאצלנו בשכונה הייתה תרבות גורפת של שלאף שטונדה, אבל אף אחד לא רצה להסתכן בהחרמת כדור על-ידי שכנה זועמת, וממילא שעות שתיים עד ארבע היו מופקעות מסורתית לטובת ארוחת צהרים ושיעורי בית, בהכרח בסדר הזה.
