משפחה של חברים שלי היא משפחה מיוחדת, מאושרת לפי דרכה – דרך המשחק. במשפחה זו, משחק הוא לא עוד אחת משלל פעילויות פנאי אלא צורת חיים עיקרית. למשחקים מוקדש חדר מיוחד ומרכזי ובו שולחן סנוקר וכדורגל שולחן אבל הם מתרחשים – משחקי לוח, קופסא, קלפים וספורט – גם בסלון, במטבח, בחצר, בחופשות, בשבתות ובימי חול.
הסיטואציה המוכרת לי, מן הבית שבו גדלתי, מן הבתים של סבים וסבתות ומבתים אחרים, היא שמבוגרים משוחחים וילדים משחקים. לפעמים מבוגרים מצטרפים למשחק הילדים מן הצד – לא משחקים בשביל עצמם, אלא בשביל לתמוך במשחק של הילדים.
במשפחה המדוברת כולם משתתפים במשחק – הסבתא, ההורים, הילדים (כולם בני עשרה ומעלה) ובני זוגם וכמובן אורחים. חלק גדול מלהתארח אצלם הוא ההצעה והאפשרות המתמדת להצטרף למשחק המשפחתי. במשחק כולם שווים – מי שבא מבחוץ ומי שמבפנים, המבוגרים והצעירים – והוא מלווה בהמון צחוקים, ירידות הדדיות, ורגשות עזים כמו שמחת הניצחון ועצבים על הפסדים.
נזכרתי במשפחה הזו בנסיעה אחת ברכבת ישראל, בה אני מרבה לנסוע. שיחקתי באנדרואיד שלי ולרגע הרמתי את מבטי. פתאום קלטתי מסביבי עוד המון אנשים בוגרים שיושבים ומשחקים להם באופן שכל כך מאפיין את דור האייפון – כולם יושבים יחד, אך כל אחד בשלו. משהו היה חסר ובגדול.
לפתע עלה בי הרעיון לקרון של משחקים – מקום מיוחד שאתה מתיישב בו לשעה בדרך לעבודה ומעביר את הנסיעה במשחק עם זר שמתיישב מולך. אינטראקציה כזאת נראתה לי חלומית. איך אפשר לגרום לדבר כזה לעבוד, חשבתי? האם מספיק, כמו בחלק מהגינות הציבוריות, לסמן על גבי השולחנות לוחות שש-בש ושחמט ואנשים כבר יביאו כלים מהבית? אולי הכרטיסן יחלק את הכלים ויאסוף אותם בסוף הנסיעה? האם בקצה הקרון תהיה תיבה מלאה במשחקי לוח ואנשים ישחקו ויחזירו?
מהר מאד הבנתי שכל הפרוצדורות הללו בכלל לא נחוצות. בעידן בו בקרוב לכל אחד יהיה סמארטפון אין בעיה להעלות על המכשירים אפליקציה של איזה משחק שרק רוצים, לשים את המכשיר באמצע ולשחק על גביו. או לחילופין לשחק מכשיר מול מכשיר בבלוטות' או טכנולוגיות אחרות שעומדות בפתח (לדוגמא Wi-Fi Direct). אין צורך בלהיסחב עם כלי משחק או בלהזדכות על משחק קופסא מול כרטיסן.
אנשים אקראיים ברכבת אקראית. צילום (http://flickr.com/cinciw2 (cc
העובדה היא שעל אף שכל הטכנולוגיה קיימת, קרון המשחקים לא קרה עד כה. יכול להיות שאני סתם שוגה בחלומות, והדור הזה פשוט רוצה לשחק רק לבד. וטוב לו עם זה, ולמה לשנות, ואי אפשר לשנות, וככה זה. אבל בכנות נראה לי שכל מה שבאמת צריך בשביל שקרון המשחקים יקרה הוא הגדרת המקום – הקצאת קרון ייחודי לעניין, סימון והבלטה שלו (אולי צביעה של הקרון מבחוץ בלוח משבצות ענק?). והשאר לדמיונכם.
אבחנה יוצאת מן הכלל !
מחשבה חיובית שעלתה לי היא שאולי זה לא קרה, פשוט כי לא מספיק אנשים/מפתחים חושבים מחוץ למסגרת באופן שבו הצעת !?
מחשבה נוספת פחות משמחת- קשורה לזה שמאות אלפי אנשים משחקים מישחקים בעולם כיום שעוסקים בשיתוף פעולה, עם-זאת, אני חושב ששיתוף הפעולה הוא עם אנשים אנונימיים. הם מכירים אותם בשם קוד שלהם, וערבים לחייהם בעולם הוירטואלי, אבל ספק אם מתקשרים איתם במציאות.
יופי של פוסט !
רעיון מגניב.
ברכבות המהירות בצרפת (ה-TGV) אתה יכול לבחור להיות בקרונות שנקראים iDZAP, שמוכוון לתת אווירה של משחקים וכיף. זאת לעומת קרונות ה- IDZEN שהאווירה בהם אמורה להיות שקטה ומרגיעה.
תראה למשל את האתר הזה שלהם:
http://www.idtgv.com/decouvrir#/zap/
@אוב-אר, תודה רבה. לגבי האנונימיות – באמת יכול להיות שבשביל חלק מהאנשים זה המצב האידיאלי. אני מקווה שיש גם חלק שעבורו לא :)
@אורי – וואו. זה אשכרה זה. כמעט אחד לאחד. אפילו האיור שלהם מראה לוח משובץ (כמו שחמט או דמקה) כדוגמא המודפסת על השולחן. מעניין אם בiDZAP באמת נוצרות אינטראקציות של משחק בין זרים, היית בהם? תודה רבה – מאיר עיניים.
לא, חנונים שכמותנו, אנחנו בחרנו לסוע ב-iDzen, ובכלל לא ראינו את ה-zap. הייתה לי תחושה שהוא יהיה מלא בבני 16 מעצבנים…
מצויין. עם זאת, לענ"ד, הבעיה מתחילה עוד קודם. התרבות בה רובנו חיים, מפרידה באופן דיכוטומי בין עולם הילדות המשתעשע לבין עולם הבגרות כבד הראש והפרקטי. (כמובן שהעניין דינמי- בלא מעט מקומות, מעבירים את הילדים לעולם המבוגרים כבר בגיל 3 עם חוגי העשרה מוטרפים והכנה לפעוטון). עכ"פ- המבוגרים נדרשים לעבוד לייצר ולפרנס. השעשוע מותר רק כדרך להתרענן בין עבודה לעבודה, כאמצעי לשיפור הפרודוקטיביות. מבוגרים נדרשים להסתיר את העובדה שהם משחקים, או להתנצל עליה. ספורט יוצא מגדר זה כי הוא בריא, ותחרותי. עניין השעשוע, והמשחק לשם משחק כאילו לא שייך.
בקיצור- כשנגמור עם המהפכה החברתית, הייתי ממליץ שנתחיל במהפכה המשחקית.
(לא נוכל להשאיר את הגיליוטיניות ללא שימוש…)
אהרן – אהבתי! והסכמתי.
ובנוסף, בצד הפרקטי: לצערי במצב העניינים שאני מכיר, יוזמות יוצאות לפועל כשיש מי שירוויח. הלוואי שהרעיון של אבנר יכול לקרות פה מבלי שיהיה אף אחד שמנסה לעשות מזה רווח. חוץ מהשחקנים כמובן…
בהסכמה למשחק בצוותא נכון כי צריך את החלל המשותף, וזאת למרות שכפי שציינת יש די משחקים שיתופיים ברשת, השאלה היא כיצד לייצר משחק שדורש את הרמת העיינים מהמסך, משום שאחרת הוא נשאר שם.
(ניתן לראות לדוגמא משחקי שתייה המרחיבים את חווית הבילוי מעבר להשתכרות גרידא אלא השתכרות כיפית עד דיבילית, כך האם ניתן לייצר משחק שייצור חווית נסיעה אחרת או לאוו דווקא נסיעה אלא גם בבית תוך שימוש באמצעי החדש)
רעיון מעולה.
לדעתי המשחקים צריכים להיות אלקטרוניים.
הרעיון של קרון כבמה לאינטראקציה חברתית (=משחק) הוא אדיר, כי אנחנו, המודרנים שאיבדנו את התקשורת הזו, זקוקים כמו היפנים, לפלטפורמה שכזו (כמו קורס שמלמד איך לחייך).
אהבתי..
סליחה רבה על התגובה המאוחרת – הייתי איזה שבוע לא מחובר כמעט למחשב.
@אהרן – נשמע מעולה, איך עושים את זה?
@יש – חשבתי על זה כשכתבתי. יש בעיה פרקטית גדולה של איך מארגנים שאנשים שרוצים לשחק ישבו בקרון ואנשים שלא לא. במיוחד בעומסים של רכבת ישראל. בתקדים שאורי הביא זה באמת קל יותר כי המקומות מוזמנים מראש וחברת הרכבות מרוויחה, לפחות מזה שאנשים משריינים מוקדם. אולי הרכבת בארץ יכולה להרוויח תדמיתית. ואם לא – בעיני זה עצוב אךלא איום אם יש ספונסור, כל עוד שהמהות נשמרת.
@יונתן – אני חשבתי שזה יכול להיות חוויה מיוחדת אפילו בלי פיתוח משחקים חדשים – רק מעצם האינטראקציה השונה. אבל אם יפותחו משחקים ייעודיים אדרבה.
@ירונימוס, לירון, אורי – תודה רבה.
רעיון מעניין – מגדיר את אמצע הדרך אשר בין חברותיות מלאה לבין הסתגרות עצמית. אני רק יכול לדמיין את סוג האינטראקציה אשר תתפתח בין שני השותפים/היריבים למשחק – ותוהה – האם המחסור בקשר עין אינו מקלקל את אותה אינטראקציה? או שאנחנו צופים בסוג חדש שלה אשר אינו מצריך קשר עין. אני מניח שהדבר שאתה מדבר עליו יקרה (אולי באופן רנדומלי ברחוב אנשים יחפשו שותפים למשחק בצורת "רדאר שחקנים פוטנציאלים" וישחקו איתם במשחקים שונים). זה יהיה מעניין לראות שני אנשים עומדים באמצע ניו-יורק, בוהים כל אחד במסך שלו, ומתלהבים ממשחק שהם משחקים יחד, למרות שלא הכירו קודם..
תודה בשארה. כל מיני סוגים של קשר עין/ללא קשר עין/מדי פעם קשר עין יכולים להתקיים.
דנה שלזינגר (http://untitled.org.il/?author=24)
שלחה לי את הקישור הבא – רשת WiFi פיראטית בקרונות רכבת תחתית בניו-יורק שמאפשרת אינטראקציה בדמות צ'ט. כמובן שאלת קשר העין נמצאת שם כל הזמן. הגאולה מתקרבת… :)
http://www.fastcompany.com/1795011/see-someone-say-something-pirate-wifi-comes-to-nycs-subway
מתחשק לי גם להכיר את המשפחה הזאת…
זה רעיון יפה. אני דוקא בעד משחקי שולחן וקופסה מסורתיים – אני חובבת לואו-טק, ואוהבת להרגיש חפצים בידיים.
מזדהה לגמרי. במשפחה שלנו המשחקים הם בסלון והתקשורת המועדפת עלי עם ילדי היא זו של משחק. מונופול, פזלים, בול פגיעה ושלל מחשקי קופסא נהדרים חדשים.
רעיון דומה שהיה לי, שמנתב את שלך לכיוון אחר, הוא קרון דייט משחקים. הרי אין דבר מופרך ייתר מדייט בו שני זרים יושבים זה מול זו ומתחילים לשוחח. משחק נותן להם מטרה, מסגרת, ואחלה דרך להכיר אחד את השני. כשהצטרפתי לקבוצת כדורסל ושיחקתי עם חברות שהכרתי כל חיי, גיליתי עליהן דברים חדשים. היכרות תוך משחק היא משחררת מותר, מקרבת יותר, מביכה פחות ונעימה יותר. לדעתי אם נכליא את שני הרעיונות נוכל לייצר קרון משחק שהוא גם קרון מחשק! The LOVE train.
אה, ואני לגמרי עם הלה. ממש נגד אייפונים ככלי משחק. חייבים אולד סקול. ..