דן אלון

המאייר, הצייר והקריקטוריסט שמואל כץ הלך לעולמו ב-26 למרץ 2010, בגיל 83, בעקבות אירוע מוחי שעבר לאחרונה. הוא היה בכיר המאיירים האחרון שהיה בחיים (אחרי שכולם כבר הלכו: פרידל, בס, זאב, דוש, נבון; אפשר למצוא עוד עליהם באגף ההנצחה במוזיאון הקומיקס), וכעת הסתיימה התקופה באופן רשמי. בשנה שעברה פגשתי אותו פעמיים כדי לראיין אותו. הנה הראיון:

את הנסיעה לצפון עשיתי כדי לראיין את זקן מאיירי ישראל, שמוליק כץ (שתמיד הזכיר לי מבחינה חיצונית את המאייר הגרמני וולטר טרייר) בביתו בקיבוץ געתון. כץ, מאייר ותיק זוכה פרס מפעל חיים של מוזיאון הקומיקס ופרס ע"ש האנס כריסטיאן אנדרסון לספרות ילדים, צייר ספרים למבוגרים (בעיקר בנושא השואה), אייר לעיתונות (היה צייר צבאי, צייר הווי של ארץ ישראל מגולמים ברישומי נוף מרהיבים וציורים במשלחות רשמיות, כמו שיחות השלום עם מצרים) ועשה קריקטורות (מעריב, והיום בעיקר לבטאונים קיבוציים) וכמובן ספרי ילדים (דירה להשכיר) ונוער (חסמבה).

כץ אירח אותי בחפץ לב בסטודיו המדהים שלו, הראה לי ליטוגרפיות מקוריות שלו, הכין אספרסו והגיש עוגיות וכולו צעיר ורענן, בגיל 82. יש לי חדווה ואהבה מיוחדת לאנשים מבוגרים ובמיוחד למרואיינים מבוגרים, ולכן אם יש אפשרות – ובמיוחד אם מדובר בצייר, סופר, מוסיקאי, מאייר, אני תמיד מתנדב לעשות זאת בשמחה. גם הפעם לא היתה לי סיבה מיוחדת: פשוט רציתי. לפני שנתיים הייתי אצל פרידל שטרן בבית, בדיוק מאותה סיבה, מס' חודשים לפני שנפטרה במפתיע בגיל 89. לכץ יחס מיוחד לפרידל, שהיתה מבוגרת ממנו, והוא העריך אותה ואת עבודתה ואף השווה מעט ביניהם בראיון, לאחר שאמרתי ששניהם "ציירו הווי", היא את היום יום והוא את האקטואליה.

שמוליק כץ סיפר בראיון שהוא צבר גאה, למרות שנולד באוסטריה ואת מלחמת העולם השניה העביר בהונגריה לאחר שלאמא שלו היתה האפשרות להשיג פספורט בצורה חוקית. שאלתי אותו האם הוא מכניס את ההיסטוריה שלו (השואה, הבריחה מארץ מולדתו, העפלה לא חוקית לארץ והשהיה במחנה מעצר בקפריסין כמעט שנה לקבל סרטיפיקט) לעבודה. "מדי פעם, אבל באופן כללי תמיד רציתי להיות ישראלי ולכן ניסיתי להשאיר את העבר בעבר". הוא מושפע מאד מנחום גוטמן ואפשר לראות בעבודות שלו, בעיקר בציורי הנוף, את האור הצהוב והירוק המיוחד שיש בארץ ישראל, כשהוא מוחק כמעט לגמרי את התרבות והסגנוּן האירופאי מהקונספט שלו. אבל ללא ספק אפשר לומר, שמדי פעם "בורח לו האירופאי" לתוך הציור. כץ הוא אדם תרבותי מאד, פסנתרן ובעת הראיון מתנגנת לה מוסיקה קלאסית מקסימה ברקע.

שוחחנו מעט על ספרות הילדים. "היה לי העונג לעבוד על טקסטים טובים" הוא מתגאה. את הקריירה שלו התחיל כאשר ניסה לעלות לארץ וגורש לקפריסין: שם צייר הרבה ושעלה לבסוף לארץ, לפני קום המדינה, כבר היתה לו תערוכת רישומים מקפריסין בתל אביב. "כך שמעו על קיומי", הוא מציין. מיד הגיעו הזמנות לציורים באלבומים על ההווי המתהווה של ארץ ישראל וגם בעיתון. בזמנו הפרטי עסק בעיקר ברישום. אחר כך עבד עם יגאל מוסינזון על שמונה ספרי חסמב"ה, וכשנמאס לו הוא ניסה לקבל מלגה לצרפת. כץ מספר בעונג רב על השנים שלו בצרפת, שם למד בעיקר הדפס לסוגיו, דבר ששימש אותו אחר כך בתערוכות שונות שהציג בעולם, בעיקר על נופי והווי הארץ, וגם בדקורציות שעשה בהזמנה למבנים ציבוריים ובולים. כץ אוהב להשוות את ילדותו לילדות שניכרת בספרי הילדים שאייר. שיטת העבודה שלו חשובה לו מאד: תמיד נשאר נאמן מאד לטקסט, לא מוסיף לו בציוריו מה שלא כתוב ומנסה לעבוד בצורה של תפגע באף אחד. כץ מציין כי הוא מצייר ומעצב את הספרים בעצמו, ולא מבין מדוע היה צריך להפריד את העיצוב מהאיור, דבר שפוגע באיכויות הספרים. אני לא בטוח שאני מסכים עם כץ בנקודה הזאת.

בעת השיחה על עיצוב ואיור הספרים – כץ שולף ספר חדש שהוא עובד עליו, ובו ציורים לשירים יפהפיים. הוא מראה לי מוק אפ (דגם של הספר) גמור, שהוא אינו מרוצה ממנו כל כך ומקווה לשנות אותו מעט. לשאלתי איך הוא ניגש לציור ספרי ילדים מבחינה סיגנוּנית, כץ אומר שבדרך כלל הוא מנסה שיהיה נכון אנטומית ואינו גרוטסקי. שאלה שקצת הרגיזה את שמוליק כץ היתה "מה הוא מרגיש יותר, צייר או מאייר". הוא אמר שקיבל פרסים והכרה בכל התחומים, בעיקר ברישום ואיור ולכן הוא לא מבין מדוע המבקרים לא ידעו מה לעשות איתו. הוא מספר בגאווה על ההכרה הבין לאומית שקיבל, גם בתחום הרישום (למשל תערוכה שעשה באו"ם), בתחום הדקורציה (למשל תערוכה שעשה לפני מס' שנים בהונגריה, לאחר שגילו כי הוא ניצול שואה שהסתתר שם, והזמינו אותו לצייר באתר המנציח את קורבנות הונגריה) וגם איור (פרס אנדרסון, מוזיאון הקומיקס ועוד ועוד). הוא מאושר שהיתה לו הגישה הטכנית ויצירתית לכל אחד מתחומים אלו והוא מרגיש שווה ערך בכל אחד מהם. הוא בעיקר כועס על המבקרים שלא ידעו איך לאכול אותו ולא ממש מייחס לכך חשיבות.

בעבודתו כמאייר למבוגרים כץ מתהדר בקריקטורות רבות ובאיורים לספרים על הצבא, על מסעותיו בעולם (למשל נסע עם אשתו בשנות השישים לאתיופיה) ועל הווי הארץ. הוא צייר לספרים רבים בנושאים רבים, אך בעיקר שירת במילואים בתור צייר, שצייר את הקרבות, את החושות וגם את שיחות השלום. לכץ ספריה ענקית, ובה ספרים מאוירים שלו וגם של אחרים כמובן. אני חושב החלק שלו חיכיתי הכי הרבה הוא הרגע בו יוציא את האורגינלים שלו: רישומים יפהפיים, מדהימים בחופש שלהם, שבא מתוך הבנה מעמיקה של רישום בקו קליל, פרוע לעיתים אך מדוייק. שאלתי אותו האם הוא מכניס את דעתו לעבודות, כלומר עמדות פוליטיות. כץ אמר שבוודאי שכן. שאלתי אותו על קריקטורות בכלל והוא אמר שהוא אינו גרוטסקי (למשל כמו ג'ורג' גרוס) אלא יותר עדין, כמו פרידל.

כץ אמר שתמיד היה מאייר של הזמנה ולכן לא סינן הרבה דברים, אם כי בחר בהחלט את העבודות הטובות שהציעו לו. הוא הסכים גם לעשות עבודות רבות בעבור הקיבוץ, שאותו הקים עם גרעין שעלה איתו מקפריסין, כולל קישוטים: "מכל דבר למדתי". אם היתה עבודה שמאד לא התאימה לו, הוא סרב, אבל זה לא קרה הרבה פעמים. הוא שוב חזר ואמר כי הוא אוהב לעבוד בהרבה מדיומים. הצעתי לו תאוריה בה אפשר להגדירו כקריקטוריסט בכל רבדי העבודה שלו: גם הרישומים הם בעצם איורים של טיפוסים ארץ ישראלים קפואי זמן וגם הנופים הם בעצם רשמים של "מה קורה עכשיו", האקטואליה דרך הנוף, דרך הפוליטי. כץ הסכים. שאלתי אותו האם כתב בעצמו טקסט אי פעם. כץ הבין מהר מאד שכתיבה זה לא עבורו, בטח לא לילדים והעדיף לעבוד עם מיטב הכותבים בתור מאייר. כץ שימש רק כעיתונאי במספר אירועים – אבל טקסט פרוזאי לא היה עבורו.

"מהן העבודות שאתה הכי גאה בהן?", שאלתי לסיום. כץ עוצר לחשוב, מחייך ואומר, כי הספרים שעשה עם לאה גולדברג עליהן קיבל גם את פרס אנדרסון, את ספרי השואה שעשה ששיאם היה העבודה בהונגריה לפני מס' שנים ואת פרס מפעל החיים שקיבל ממוזיאון הקומיקס. "מה אתה יכול להגיד למאיירים צעירים?", ניסיתי לחלוב ממנו טיפים לאנשים כמוני. "מאיירים צעירים? הם צריכים יכולות טכניות גבוהות ברישום ובצבע, להבין שאמנות גרפית היא אמנות (עם הידיים!) ולהיות נאמנים לעצמם מבחינת האהבה, הנושאים והצורה שבה הם ניגשים לדברים". בלי לזייף.

☼ עוד מאת דן אלון ← רוח הרפאים של המין