צילום סטילס הוא תחביב שלי, ולנצח ישאר תחביב. המקצוענים בתחום טובים מכדי שאגיע לקרסוליהם, והחובבנים בתחום פשוט דוחים מדי. עם כל החדווה שאני מגלה בעצם פעולת הצילום, יש בי מידה רבה של סלידה מהתחום הזה, כפי שפניו נראים כיום.
למי יש הכי גדול?
צילום הוא תחום גברי מאוד. הוא למעשה המקבילה האמנותית של רכיבה על אופנועי שטח. באותו אופן שאי אפשר להתחיל לרכב בלי שיש לך אופנוע שטח בהישג יד, כך אי אפשר להיכנס לצילום בלי שתהיה לך מצלמה. כתוצאה מכך מתמלא התחום בגברים אמידים שחיפשו הרפתקה, כהרף עין קנו ציוד, ובלי קשר להימצאות כישרון או היעדרו, מדיחים בזלזול את הצלמים הצעירים שיוצרים מתוך אהבה אמיתית, אך ידם אינה משגת.
בצילום, הכסף מדבר. הוא הנואם הראשי, כוכב המחזה. יש כישרון? נחמד. יש רעיון טוב? וואלה יופי. אבל איך כל אלה אמורים לעזור לך בדיוק, אם אין בתא המטען שלך כמה קילוגרמים של ציוד תאורה יקר?
ברור שאני לא מאמינה במה שהרגע כתבתי. הגישה הזאת דוחה אותי לחלוטין. להעריך צלם על פי הציוד שלו זה הדבר הכי פחות הגיוני שאפשר לעשות, ובכל זאת – זה מה שקורה סביב. בואו לאירוע חגיגי, ותוכלו לראות את הצלמים מסתכלים אחד לשני על הכלים בעיניים צמאות דם. הם לא יביטו בתמונות שנתפסו, מספיק להם מבט על גודל העדשה כדי לאמוד את טיבו של המתחרה.
אנשים שמטיילים עם הכלבים שלהם שואלים אלה את אלה "זה זכר או נקבה?" ואם הכלבים לא מהמין הנכון, הם עשויים להתכתש זה עם זה עד זוב דם. צלמים שמטיילים עם המצלמות שלהם שואלים אלה את אלה "זה ניקון או קאנון?" ואם המצלמות לא מהמין הנכון, הצלמים עשויים להתכתש זה עם זה עד זוב דם.
ואני שואלת – מה זה משנה איזה כלי משתלשל ממתלה-המצלמות שלך? נו, האיבר הזה שנקרא "צוואר" ובעבר היה תפקודו להזרים דם למוח, אבל נראה כי חדל מכך? מצלמה לא תחכים אותך ולא תהפוך את הראייה שלך לחדה יותר. מצלמה לא תביא אל סף דלתך את הרגע המושלם, היא רק יכולה לגרום לו להיראות טיפ-טיפה טוב יותר, וגם זה בתנאי שתשכיל לכוון אותה כראוי.
ההערכה שלי נתונה לאלה שיודעים לחולל את המיטב עם הציוד שברשותם, בין אם זה סטודיו מאובזר ועשרות אסיסטנטים, ובין אם זו המצלמה של הפלאפון שלהם.
פוטושופ הוא חברו הטוב ביותר של הצלם
אלה שמצהירים "אני לא משתמש בפוטושופ בצילומים שלי": שיהיה להם לבריאות. אבל הם מפספסים. נכון להצהיר: "אני מוודא שהצילום שלי טוב מספיק גם בלי פוטושופ", ואז ללכת לעבד אותו. כל צילום יקפוץ מדרגה באמצעות עיבוד גרפי, בלי יוצא מן הכלל. זה פשוט צריך להיות העיבוד הגרפי הנכון והמדויק, ובשביל זה כבר צריך מיומנות שלא לכולם יש. המתנגדים מתרצים את הימנעותם מפוטושופ מטעמי אותנטיות. ואני אומרת – שטויות. אותנטיות היא תכונה משמעותית רק כשמדובר בצילום זירות פשע ותמונות פספורט. הרי עצם פעולת הצילום היא עיבוד מניפולטיבי של המציאות. שים מסגרת סביב איזור מסוים, הפוך אותו מתלת ממדי לדו־ממדי, וכבר עיבדת אותו.
יש לי הערכה רבה לצילום מעובד היטב. מול אותו הנוף, התוצאה שתקבל תלויה גם במאפיינים חומריים, בציוד. אבל כשיוצר יושב עם התמונה שצילם מול הפוטושופ, זה רק הוא, עם המיומנות, הכישרון והניסיון שלו. יתכן כי עיבוד הופך את הצילום לסוג אחר של יצירה, שאינה נחותה בשום צורה מיצירה מסוג צילום.
יש לי אלרגיה לצילום היפסטרי
נשבעת לכם שהוא נורא הדליק אותי בהתחלה. הצילומים הראשונים שראיתי בז'אנר, עם האורות המרוחים על גבי פרצופים של צעירים חוגגים נראו לי כמו הדבר הכי נכון לעשות מחיי לילה. אבל זה חזק ממני, האלרגיה. אני מתחילה לגרד את עצמי בעצבים כל פעם שאני רואה עוד אלבום ועוד אלבום של אפקטי-תאורה קלישאתיים. אולי בגלל השנאה הכללית שלי לטרנדים. אולי כי רשת של פסים כתומים מרוחים לא באמת יכולה להפוך צילום לגרוע פחות ממה שהוא היה יכול להיות בלעדיהם.
צילום היפסטרי תוצרת בית! *המציג אינו היפסטר
אחרי ההתמרמרות אסיים בפרגון לאלה שמגיע להם
צלמים טובים נכנסים לי ללב בזכות עבודתם. דור גרבש שהפעיל איתי את זרוב.קום בשנתיים האחרונות למשל, וגרייס למברגר – סביר להניח שלא הייתי כמהה לחברתם לולא היו צלמים מוכשרים כל כך.
למרבה המזל, צלמים סתמיים לא נוטים להגיע למעמד משמעותי. התעשייה בישראל מלאה בצלמים מוכשרים ומגוונים מאוד. ביניהם נוכל למצוא את:
ינאי יחיאל – צלם הפורטרטים המבריק.
אילן ספירא – שיודע לסחוט מהרגע את הלשד העסיסי שלו. בין אם אלה צילומים אישיים, ובין אם אלה סלבס בשביל העיתון, תמיד יהיו מלווים ברגש וחינניות.
אלכס ליבק – הנווד נצחי, מטייל ברחובות ללא מנוח ומוכן לתפוס כל רגע של אירוניה ישראלית. זה (כנראה) הטאמבלר שלו.
פיני סילוק – אשף הפוטושופ המלוקק. תענוג לראות צילומים כל כך מוגזמים, מאויירים ממש, מקשטים לי את העיתון.
הצוות שעומד מאחורי מגזין "קומפוזיציה" – מדהים לראות בישראל מגזין כל כך מהוקצע, ניתן להורדה בחינם.
אני מבין מה את אומרת, אבל אני לא לגמרי מסכים
יוצא לי לפגוש המון צלמים חובבים כחלק מעבודתי, והם כולם כמההים ללמוד ולצלם טוב יותר
יש את אותם בודדים שמודדים את אורך העדשה, אבל אלה בדיוק אותם אנשים שמשווים את גודל הזין, או את מהירות הרכב
ואין הרבה כאלה
כך שאין להסיק על כל הקבוצה מתוך איזה קומץ שעושה קצת לא נעים
ומה את מתרגשת מכאלה, שיחשבו מה שהם רוצים
"השנאה הכללית שלי לטרנדים"? באמת זרוב? את טרנד מהלך. אם היו שואלים אותי "מה זה טרנד?" הייתי מביא אותך כדוגמה. הצביעות לא מחמיאה לך.
אבל באמת בלי לרדת לפסים אישיים, אחלה טור, אם כי מעט קצר. הייתי רוצה לשמוע עוד מדעתך.
ושכחת לציין ברשימת הצלמים את צלמת ההופעות מספר אחת בארץ, נעה מגר.
יואב
כל מה שקשור בתחום העיצוב ואמנות כשצילום ביניהם תמיד יהיה פרוץ לטרנדים ולאנשים שבאים והולכים עם כלים גדולים שלא מגיעים לשומקום, לא חסר כאלו עם מצלמות רפלקס המכנים את עצמם "צלמים", לא חסר כאלו שבונים אתר וחצי בגוון צהוב וקוראים לעצמם "מעצבי אתרים", לא חסר כאלו שעושים שליחתה של צבע שמן על בד וקוראים לעצמם "אמנים".
זה היה ותמיד יהיה, וכל מה שנשאר לך ולאנשים אחרים כמוך,הנחשבים – מקצועיים, מלומדים ומנוסים בתחומים אלו זה פשוט לנסות למגר את זה.
וזה רק עניין של זמן עד שתפתח תערוכה של צילומי היפסטר.
אני חושבת שיש כאן קצת בלבול בין סוגי הצלמים. שהרי צלם שהולך עם מצלמה ברחוב ומנסה למצוא שוטים מעניינים, שונה מאוד מצלם שחושב על אימג', הולך ובונה אותו (בוחר את האנשים הנכונים, את התאורה הנכונה, את הבגדים הנכונים, הרקע וכו) ואז מצלם הכל.
.
אני רואה אותם כשני אנשים שונים מאוד זה מזה. הראשון מבחינתי הוא אכן צלם. הוא מחפש מה לצלם ויודע לתפוס את הזוית המעניינת וכו. הוא אדם יותר טכני מבחינתי. ואני לא אומרת את זה בצורה רעה – זה לא קל כלל לתפוס את הפנים האמיתיות של מישהו וכו.
אבל השני, זה שיש לו את האימג' בראש, הוא יותר אמן מבחינתי. המצלמה היא הכלי הסופי שלו – אבל לא היא היצירה, היא יותר מתעדת את היצירה.
.
והיי, נראה לי שלקחנו יחד סדנא בדובנוב לפני כמה שנים טובות :)
אני איתך, ובעיני המגמות המחליאות הן בעיקר בקרב החובבים. זה הרי דבר אחד להסתובב עם גדול כשזה המקצוע שלך, אבל כשאתה גבר בגיל העמידה שמצלם להנאתו כלבים על חוף הים, ומוסיף בפוטושופ מסגרת שחורה עם חתימה שלך – אז זה קצת מרגיז.
אבל היי, אחרי 30 שנות עבודה , גידול ילדים והלוואות שיער – לא מגיעה לבנאדם עדשת זום מטורפת?
Pingback: Tweets that mention אנטייטלד — מגמות מחליאות בצילום -- Topsy.com
מצלמה לא משנה לך את הראייה? אם לא, בשביל מה לעזאזל היא קיימת?
–
הרבה מצלמות שינו להרבה אנשים את הראייה. יש אפילו מצב שהיפסטרים רואים מסיבות אחרת מאז הטרנד הצילומי שלהן.
–
אבל מסכים איתך, טרנדים כטרנדים הם אף פעם לא חביבים במיוחד.
–
ולגבי גודל האיבר – מסכים עם ניר – שיסתנוור מי שמסתנוור. אכן יש מוכשרים שמצליחים עם מצלמת סלולר לעשות יותר מאשר אחרים עם ריפלקס מטורפת. ואגב – גם תערוכות צילום בסלולר הן טרנד.
–
מה לעשות, צריך כל פעם להמציא גלגלים חדשים, הכי כיף.
הבעיה האחרונה של הצילום היא אנשים בגיל העמידה עם מצלמות שמעמידות להם. לצורך העניין- אני דואג הרבה יותר מאנשים שמאמינים בביטוי הגבריות דרך רכבי שטח. זה כבר מסוכן.
המגמה שהכי מפחידה אותי בצילום היא המגמה השלטת של הצגת הצד הטכני בצילום כחזות הכל, לרוב בטיבול המשפט המוכר: באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה. המגמה הזו היא הורתם של התחלואים האחרים שהצגת. מי שמקדם מגמה כזו, לדעתי, הוא מי שיש לו אינטרס לקדם אותה. בואו נבחן את הנושא: הצד הטכני הוא הצד הקל ביותר להבנה (לכן בתי הספר הגבוהים כמעט שלא מתעכבים עליו). כל אדם בעל תפישה סבירה מסוגל ללמוד לבד את חתך הזהב, קצת על חדויות, צבעים וכו'.
אממה- אנשים עצלנים מטבעם. רבים מעדיפים לשלם למישהו כדי שיסביר להם, וכדי שתהיה להם סמכות עליונה לשאת אליה מבטם. עד כאן- שום בעיה, איפה הבעיה מתחילה? כאשר אותה סמכות, על- מנת לבסס את עצמה, מציגה אמת חלקית כחזות כל הדברים- במקרה זה: צילום טכני "נכון" כצילום מלא. האמירה: "אנחנו נלמד אותך לצלם, את האמירה האישית אף אחד לא ילמד אותך", שהיא אמת בקונטקסט אחר, מתבררת כשקר כמעט מוחלט בהקשר הנ"ל.
המשך בתגובה הבאה
במגמה הזו- אני רואה ניצול. פעמיים. הראשונה- ניצול האנשים, הלקוחות. אלה באים כדי ללמוד לצלם, ומקבלים מידע חלקי מאד בדבר "צילום מהו". יתרה מזו- כל שפע הידע הפילוסופי הצילומי העולמי מבוטל באחת כאשר הוא מסווג כ"פלצנות". הניצול השני הוא ניצול מדיום הצילום, בהצפה אותה הוא חווה. שלא תהיה טעות- אין ולא תהיה לי בעיה עם גדודי חובבים המצלמים את אותה דוגמנית עם אותו צעיף מאותה זוית. הבעיה היא עם מי שמעביר את המידע הגורס כי זהו צילום. הבעיה היא סיום החיפוש. צלם- אסור שיפסיק לחפש, ולחיפוש כזה אין מקום בלו"ז של "יסודות הצילום אוקטובר". הבעיה היא- ששם גם אומרים: עזבו חיפוש אל תוך הנפש פנימה- תראו איזו חדות/HDR/גוונים וכו'. כך זה קל יותר.
ולי- זה ממש מפריע. ניצול מפריע לי, שקרים מפריעים לי, פגיעה במדיום שאני אוהב ומעריך מפריעה לי.
עכשיו בטח כמה אנשים יתעצבנו… האסכולה המדוברת כאן הרי חיה בעולם המידע החצי אנין של האינטרנט, אבל לפני שאתם מתחילים: מתי לאחרונה ראיתם את האוסף המטורף ששוכן במוזיאון ישראל בירושלים? מי לדעתכם משפיע יותר על עולם הצילום- רועי גליץ או שמחה שירמן?
ותוספת אחרונה-
אני מביא כאן תרגום חפשי מהמקור שפורסם כחלק מדיון על השפעת הצלמים החובבים על השוק המקצועי
1. אתה מתחיל ללא ידע או עם ידע בסיסי ביותר
2. אתה מתחיל לחקור את התחום ומבין שזה הרבה יותר מורכב ממה שזה נראה במבט ראשון
3. אתה לומד את היסודות ואת הפן הטכני של הצילום
4. אתה מיישם את הפן הטכני וזה עובד
5. אתה מתחיל להרגיש כאילו התחלת להתמקצע בפן הטכני
6. אתה מתחיל להרגיש שאתה יודע המון
7. אתה מתחיל לפרסם תמונות נבחרות ברחבי הרשת
8. אתה מודע לכך שהצילומים שלך טובים יותר מרוב הצילומים של אחרים
9. חברים ומשפחה מתפעלים מהצילומים שלך
10. מקצוענים מתעלמים ממך
11. אתה חושב שזה מקנאה
12. אתה מגיע לנקודה בה אתה מתחיל להבין שהצילומים שלך הם לא בדיוק מה שהיית רוצה שיהיו
13. אתה מתחיל לשים לב, שבצילומיך, התנוחה, האווירה, הקומפוזיציה, העומק, הם לא בדיוק מה שרצית
14. אפילו התמונות האהובות עליך כבר לא טובות כמו שנראה לך פעם. אתה אומר לעצמך "הייתי צריך…"
15. בשלב זה אתה לגמרי לא מרוצה משום דבר שאי פעם צילמת
16. אתה מתחיל להבין שהצילומים שלך הם כלום לעומת עבודות של צלמים מקצועיים
17. עכשיו אתה מתחיל ללמוד לצלם
בתור צלמת (אפשר גם להגיד תחביבית+) כל כך נהניתי מהפוסט הזה בגלל ההזדהות העמוקה שעלתה בי תוך כדי הקריאה, מילים כדורבנות!
עוד מגמה מחליאה שנראה שמסרבת לחלוף – אנשים שמצלמים את הרגליים (נעליים, כפות רגליים) של עצמם.
ענבל,
נראה לי קצת קיצוני. הרי בסופו של דבר הכל חוזר על עצמו וזה מאד מאד משנה _איך_ אנשים מצלמים את כפות הרגליים שלהם ולא רק העובדה שהם מצלמים אותן.
אפשר באותה מידה להגיד על הציור שיש בו מגמה מחליאה של חזרה לפיגורטיביות בשנים האחרונות. אבל זו תהיה אמירה סתמית – כי יש ציירים שעושים זו בצורה מוצלחת ויש כאלה שלא.
או בעיצוב גרפי – המגמה הווקטורית עליה דובר כאן באנטייטלד רבות. מצד אחד זה נכון שכבר נמאס לראות וקטורים כל היום ומצד שני אנשים עדיין מחדשים היום, בתוך התחום הווקטורי, דברים שמרנין לראות.
אני לא שולל באופן גורף את הדיבור על מגמות, זה נראה לי חשוב, והמון תנועות אמנותיות התפתחו כתוצאה מדיבורים כאלה, על מגמות שנמשכות זמן רב מדי. אבל צריך גם להסתכל על כל עבודה לגופה, גם שכשהמגמה מיצתה את עצמה.
מאמר מצוין, אפילו קצת קצר,חבל שלא הארכת.
נגעת בכמה נקודות מאוד נכונות, אבל לא הבאת בחשבון את שני הצדדים,למשל:
ציוד טכני הוא אכן חשוב, אבל לא הכי חשוב.מצד שני- יש פריימים שללא ציוד טכני קשה לך הרבה יותר להגיע אליהם.
צילום היפסטרי הוא אכן לא "תורם" לערך הצילום, אבל אי אפשר להתעלם מהטרנד החזק מאוד שהתחיל לאחרונה דרך האפליקציות הסלולריות של "עיבודי" תמונות לומו , משם בעצם התחילה כל התנועה הזו. לקרוא להם היפסטרים זה סתם טרנד בעצמו, הם היו קיימים הרבה לפני.
פוטושופ- אני מאלה שלא אוהבים לעשות פוטשופ על התמונות שלהם.למה? כי אני מאמינה שהחוכמה היא למדוד את האור כמו שצריך,אחרת מה הערך שלך כצלם? לפעמים נגיעה פה או שם יכולה לשדרג את התמונה, אבל ללכת לצלם רק בשביל לעבוד שלוש שעות אחר כך בפינישים על מחשב, כבר עדיף להיות אילוסטרטור.
ועם כל אלה- אני חושבת שהיום הצילום הפך הרבה יותר נגיש לכולם, ואולי זה לפעמים מייצר הרבה "זבל", אבל לפחות זה זבל שאפשר למצוא בתוכו הרבה פנינים,אם את יודעת איפה לחפש:)
כל מה שזרוב כותבת על צלמים, אנחנו מכירים מכל תחום עתיר ציוד (יענו אקוויפמנט-דריבן או אקוויפמנט-אינטנסיב), כמו סקי למשל. בצילום זה רע הכרחי. אכן, הקנוניסטים האלו עם העדשות הלבנות המגוחכות שלהם מצחיקים אותי, ומבחינתי ככל שאפשר להגיע לאותן תוצאות בציוד יותר צנוע – עדיף. אבל ההתמקדות פה מעידה בעיקר על הכותבת, ולא על התחום. כן, הציוד משחק תפקיד. וכן, אנשים אובר-מתייחסים אליו. תתגברי. להתמקד בציוד זה ליפול למלכודת בעצמך.
[מיד המשך..]
נקודה אחת לזכותה של זרוב – היא לא מתביישת לדבר על דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם. צילום ומגדר למשל. יפה שהיא מוציאה מהארון את החלוקה המגדרית בצילום. "צילום הוא תחום גברי מאוד". נכון, אני מסכים. אבל לא בגלל הכסף. זרוב שוב מתבלבלת. זה לא הציוד. זה הציד. צילום הוא ציד, וגברים הם ציידים. הם מחפשים את זווית הראיה האחת, את ה one shot, one kill. הטרמינולוגיה האנגלית לא מקרית. צילום דורש התרחקות, ניתוק. בגלל זה כוכבים הם לא צלמים. לא גברים ולא נשים.
[יש המשך..]
בעתיד הזה שאנחנו חיים בו, הכל מתערבב, אבל עדיין – נשים הן יצורי צומי מובהקים. נשים רגילות שיסתכלו עליהן. יש להן יחסים מורכבים מאוד עם היותן סובייקט. במיוחד קריקטורה קיצונית כמו זרוב. ככל שמסתכלים עלייך יותר, ובייחוד ככל שמצלמים אותך יותר, את כנראה מתאימה פחות להיות צלמת בעצמך. לא רק נשים, כמובן. אביעד קיסוס מאחורי המצלמה? רני רהב? מחשבות מטרידות. ומהצד השני – זיו קורן עושה קמפיין לתחתונים? לא נראה לי, למרות שאלוהים יודע שהוא יפה מספיק. ובאותה נשימה – נשים צלמות, כמו נשים אופנועניות, הן קוריוז, קטע מגניב. זה מושך מבטים ונתקע בזכרון. זה משדרג כל מכוערת לאדג'ית. לכן צילום הוא מפלטן של הנשים שבעיני עצמן אין להן מקום במרכז הרחבה, באור הזרקורים. תסתכלו פעם על הצלמות שמסביבכם ותבינו.
[..]
ואז הפינאלה. הקטע הזה שבו זרוב הופכת למבקרת, או לפחות לממליצה, ומציגה את רשימת הצלמים. רשימה בנקודות עושה טוב לכל פוסט. פופולריטי בלוגינג 101. אז אני יומיים בתחום, בואו נשפוט את כל מי שמסביב. יהיה מגניב. אולי התכונה הכי ישראלית: אני מפורסם + אני עושה משהו = אני מומחה במה שאני עושה. מיכל אנסקי שופטת בתחרות בישול כתף אל כתף עם אייל שני וחיים כהן? אז זרוב יכולה לחלק את פרס ישראל לצילום. הרשימה, שנראית מדובללת עוד יותר מהטקסט שלפניה, מעלה תהיה אחת – וואט דה פאק? כאילו, עצם היומרה שבלהציע דירוג זרוב לצלמים היא מגוחכת מספיק, אבל הבחירה מופלאה עוד יותר. גרייס למברגר וגרבש, אוקי, אני מבין לאן זה הולך. ילדים, מה משותף לכל הצלמים ברשימה? נכון. הם בפייסבוק. איפה ורדי כהנא, יונתן בלום וכל החברה הטובים? זרוב לא מתחברת לעבודות שלהם? בולשיט. היא לא מכירה אותם. אין להם טאמבלר.
[עוד המשך אחד וזהו…]
כל המלל הזה מבולבל, מדובלל, ונראה כמו לוח אסוציאציות שהיה אמור להפוך מתישהו לטקסט. צלמים הם גברים ואלכס ליבק מלך ואני שונאת צילום היפסטרי שזה ז'אנר שהמצאתי כרגע, ואני מתכוונת בכלל שאני שונאת תמונות עם תאורה מרוחה. ילדה אחת החליטה שהיא צלמת חובבת, ומאותו רגע אנחנו צריכים לשמוע את הפרספקטיבה שלה על התחום. שתי דקות עם מצלמה והרבה דקות לפני העדשה הספיקו לעצב את תער אוקאם-זרוב שלה ולנתח עולם שלם שהיא אפילו לא מכירה. על הדרך קיבלתם גם ניתוח סוציולוגי, גם אומנותי, וגם המלצות. פלוס דרושות. איזה קשקוש חסר תוכן. יומרנות נערצת. זה הניו מדיה, חביבי.
[פרס לקורא המתמיד: צילום היפסטרי. בלי תאורה מרוחה. אנומליה.]
http://www.changethethought.com/wp-content/valeriephillips.jpg
ג'וני – אני חושב שיותר אנשים היו יכולים להקשיב לביקורת שלך לו הייתה פחות אישית (דג': "קריקטורה כמו זרוב"). מסכים שהטקסט לא ערוך מאד קוהרנטי, אבל אף אחד לא קבע שטקסטים 2.0 צריכים להיות 100% קוהרנטיים. הטקסט הוא ניו מדיה, כמו שאתה מצביע נכונה, ועל כן לטעמי מותר גם לפוסט לשאת רשימת צלמים אהובים. לא כי כל השאר פסולים, אלא פשוט כדי לתת כמה לינקים לאנשים שמשוטטים פה. זה הניו מדיה, חביבי.
נראה לי שאני מסכים בגדול איתך, רק בצורה הרבה פחות חריפה, שישנם טקסטים גדולים יותר שנכתבו באנטייטלד. ושזה אולי פופוליסטי לכתוב בנקודות. נו, בסיידר. אפשר לחיות עם זה, לא? בינתיים אני לא רואה איזו הדרדרות של אנטייטלד לעברי פי פחת. יש פה המון חומר איכותי.
–
לטעון שכל הצלמות מצלמות כי הן מכוערות זה כבר סתם סקסיזם מכוער.
–
נ.ב. זיו קורן עשה קמפיין, לסאן דיסק. על תחנות אוטובוס.