הצלחה במבחן נמדדת לרוב ע"פ כמות התשובות הנכונות עליהם ענה הנבחן. התשובות הנכונות הן זהות האחת לשניה וזהות למחשבה הראשונית אשר הוגדרה ע"י מכתיב המבחן.
לעומתן הטעות היא פרטית, הטעות שלי איננה זהה לטעות שלך, היא עצמאית לגמרי ולרוב אין שניה לה. כלומר כל הרכבים מסוג מזדה 2 צבע ירוק זהים, אך אם שנינו דפקנו את הרכב כנראה שלכל אחד דפיקה במקום אחר. דפיקה אופיינית לו, שאיננה ניתנת לחזרה או לשכפול. ואם הדפקט הינו המאפיין, ואם הדפקט הוא המייחד את היחיד מן היחד האם ניתן לחנך לטעויות?
ישנם לפעמים מקומות אשר מוגדרים כאיזורי "טעות בטוחה", כלומר המנהג להשאיר חלק חשוף בפנים הבית ללא טיח, זכר לחורבן הבית מאפשרת בחירה היכן למקם את הלא שלם. בתרבות היפנית ישנו כר נרחב לסדק ולא ללא שלם. אך האם ישנו מקום למום, האם ניתן לדפוק מראש את המכונית כאקט של הפגנת בעלות אישית? האם ניתן לשבור צלחת בצורה מבוקרת כך שעצם ההרס מגדיר את הזהות?
ישנם מקרים בודדים יום יומיים בהם ההרס הוא היוצר את המוצר/את החוויה, כלומר גם שימוש בניייר טואלט הוא הרס השלם המאפשר את השימוש הנכון. גם פיניאטה, חוגגת את הרס השלם לטובת מה שנמצא בתוכו. (יש וכדאי להבדיל בין אריזה המיועדת להישבר לבין הפגם בדבר עצמו וכן לגבי מיני מזון, שהרי גם חבילת שוקולד יש לשבור בכדי לצרוך).
אך עדיין מעטים אם בכלל המקומות והמוצרים האמיתיים או התיאורטים אשר מאפשרים לעשות טעויות בנחת. ואולי לא צריך לחשוב על הטעות, שכן כשמה כן היא.
לגמרי. אתה מזכיר לי איך שאני לא מבינה את אלה שלא מוכנים להוריד את הניילון מהמושבים ברכב החדש שלהם. או את הציפוי ניילון מהפלאפון שהם הרגע קנו.
החשבה שלך על טעויות מזכירה לי פרוייקט ישן של "דרוך" שמדבר על יצרת מוצרים אישיים על ידי הרס מכוון. DO CREATE- DROOG
יפה!
פוסט יפה. במסגרת פינת האסוציאציות, טולסטוי כתב-"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".
זיו – סחטיין, מתאים בול. נותר לי רק לתהות איך המשפט המפורסם הזה לא קפץ גם באסוציאציה שלי… כנראה שככה זה, לפעמים דברים קופצים ולפעמים לא…
גילה קפלן לימדה אותנו לא להגן על כריכות הספרים שאנחנו מעצבים בלמינציה, שהופכת את מגע הנייר לחלק וסינתטי, להעדיף את הבליה הטבעית של הנייר ולקבל בכך את העובדה שהספר לא יישאר כפי שהוא יצא מבית הדפוס.
אז גם אני רוצה לצטט:
Ring the bell that still can ring
Forget your perfect offering,
There's a crack in everything-
That's how the light gets in
-Leonard Cohen
ואחרי ששמתי את מיסטר כהן בבוקסה נפרדת עם הכבוד הראוי לו-
בצעירותי ניגנתי בקרן יער ובשנים הראשונות ניגנתי על כלי שכור וישן שהיה מלא בדפיקות ושריטות. כשקנו לי קרן חדשה הייתי הילדה הכי מאושרת שאפשר לדמיין. אבל היא הייתה כל כך מבריקה ומושלמת שהיא מילאה אותי בחרדה שתיפגם. ברור שהיא לא נשארה הרבה זמן במצב הזה והדפיקה הראשונה שברה לי את הלב. אבל אז הסביר לי שמעיה, המורה המיתולוגי, שהצליל של הקרן המושלמת מדי היה קצת סתום והדפיקה פתחה אותו והעשירה אותו.
אני לא יודעת אם זה נכון או שזאת היתה הדרך שלו להרגיע אותי. אבל רק אחרי הדפיקה התחלתי להנות מהנגינה בה, כי הפסקתי לפחד שתיפגם.
שפרה – אהבתי :)
יש משהו בעובדה שאכן מתייחסים לפגם ולדפקט בשירה ובספרות (ולא סתם השיר נקרא המנון ולא סתם זו השורה הפותחת את אנקראנינה).
אך עדיין לראות את השלב שבו אומרים, תתחדש על האייבוק בוא נשרוט אותו או אפילו איזה יופי קיבלת 78, אבל ה 22 החסרים מעניינים יותר, עדיין רחוק.
יש משהו מאוד משחרר בידיעה שהדברים דפוקים, חבולים ופגומים וגם אנחנו כאלה. כלומר חפצים ללא רבב אינם מעידים על בעליהם, ויותר קשה להתחיל מדף חלק מאשר מכזה שכבר צויר עליו והדברים אינם סותרים אלא מאפשרים,הדפיקה את הצליל הנכון הפצע את הצלקת הצלקת את הזכרון ומשם קצרה הדרך לכל היתר.
בדיוק חשבתי שאני אוהבת שהידיות של התיק שלי בלויות. זה הופך אותו לשלי :)
אני חושבת שדיברנו על זה במקום אחר – אבל הג'ינסים המשופשפים מאפשרים לחשוב על מכוניות חדשות למכירה עם שריטות ועם דפיקות.
ואפרופו קרן היער של שפרה (קרן יער?!? איזה שוס), יש גם גיטרות שנמכרות משופשפת.
אחותי סובלת מחרדת שפיכות. אז כדי שלא להיות לחוצה כל ליל הסדר היא פותחת את סדר פסח בשפיכת כוס יין לאורך כל השולחן.
וגם
כשקנתה מכונית חדשה (לדעתי הראשונה שממש קיבלה מהיבואן) לקחה את המפתח ושרטה את צד הנהג מקצה לקצה – עברה לצד הנוסע ועשתה אותו הדבר. "עכשיו אני לא צריכה לדאוג שהאוטו ישרט" אמרה.
בחורה חכמה :)
נכון לטעות!
זו גם תכונה וגם קביעה שיפוטית.
היום חשבתי על עצמי שאני מאתגרת את עצמי בדיוק במקומות בהם אני טועה. לפעמים המחירים של הטעויות גבוה כשזה לא רק נוגע בי.