יואב ויס

לאחרונה אני לא מבין מה אנשים אומרים. פשוטו כמשמעו. אנשים מדברים ואני אפילו לא מצליח לזהות את השפה. וזה לא שאני לא מכיר שפות.

אני גם לא כותב כאן על אנשים שעוסקים בתיאוריה וביקורת, בקירקגור או בוויטגנשטיין. סתם אני מסתובב בעיר ולא מצליח להבין מילה.

וזה לא שאני לא שומע את האנשים, רק אין לי מושג מה הם אומרים.  אני חושב שזו אולי בעיית שמיעה. אולי באוזן התיכונה או אולי באותו איזור בהיפו-קמפוס או בסרבלום שאחראי על פיענוח שפה. אולי איזו תולעת נכנסה לי לראש ואוכלת לי את המוח טיפין טיפין. במקרה לא הייתי צריך שום חלק שהיא אכלה בינתיים (יש את הנתון המפורסם שאנו משתמשים רק בכ–10% מהתאים במוח אם כי זה לא מסתדר לי עם מה שאני יודע על אבולוציה) אבל עכשיו היא חדרה לאיזור הבנת הנשמע ועושה שם שמות.

תהיה הסיבה אשר תהיה – זו חוויה מוזרה.  כמו להיות בסרט של דויד לינצ' או להיות גרגור סמסה.  להיות נוכח בסיטואציות בנאליות לגמרי: מכולת, בית, עבודה — מוקף באנשים שלמרות שנראים ישראלים לגמרי, מדברים שפה שאינה מובנת לי לחלוטין. צריך לבקש שיחזרו על דבריהם כמה פעמים ואז אני מבין שאשה שאלה אם "קו עשרים עוצר פה?".  לעיתים קרובות אני ממציא משהו שנשמע די קרוב למה ששמעתי ומגיב לזה – למשל: "לא, כאן לא כועסים."

ההיבט המביך של העניין הוא שאין סימטריה.  אנשים אחרים שומעים אותי ומבינים אותי מצויין.

אין להם שום מושג – בעוד הם מדברים איתי – שאני כמו טובע כל הזמן במשחק ניחושים לגבי מה הם בדיוק אמרו לי.

☼ עוד מאת יואב ויס ← המחשב ומהפכה