ביום רביעי שעבר נתקלתי בערימת חפצים גדולה ברחוב מולדת 13 בתל אביב.
לאחר נבירה אינטנסיבית גיליתי כי מדובר בחפציו של אחד, משה מזרחי שכנראה שנפטר לא מזמן.
חלק מהירושה שקיבלתי כלל אוסף נחמד של עטיפות מתנה ישנות של השקם.
חזרתי לסטודיו והתחלתי בעבודת הרסטורציה.
תבורך על עבודת הרסטורציה. טוב שמשה ידע למי להוריש את האוצרות.
לטעמי צריך להוציא את הפרחים מסנכרון, כדי לשחזר את התחושה המקורית.
תנחומי על מר מזרחי.
מקסים. איזה מזל!
מקסים !
תמיד רציתי ירושה מדליקה כזאת :)
איזה כייף לך :)
טל,
כמובן ששאלת ה-Raster מול Vector עולה כאן בצורה חזקה. וראה: http://untitled.org.il/?p=2281
בכל אופן, יש משהו ברסטר שהוא נכון יותר, לווקטורי אין זמן, אולי אפילו אין מקום, אין עבר וגם אין גודל. תמיד אפשר להגדיל ולהגדיל לגודל אינסופי (מי שלא מכיר – קחו לדוגמא את רוב הטקסטים בקבצי pdf – שהם ווקטוריים ואפשר להגדיל אותם ללא אבדן איכות גם בגדלים עצומים).
ובשל כך הגיעה הערתו של עידן – ואולי אפשר להקצין אותה – על ידי שכבת רסטר נוספת עם dust&scratches וכו'.
אבל אני אישית לא מסכים עם דעתו של עידן, וחושב שהעבודה חזקה דווקא בווקטורי. אוסף של עבודות כאלה של שחזור וקטורי של עבר ייתן תחושת הזרה חזקה. האסתטיקה – אסתטיקה של העבר. החומר – החומר של ההווה (ביטים, ווקטורים).
—
דפוס הוא תמיד Raster – אבל עדיין יש הבדל בין גלופה מן הסוג הישן לגלופת אופסט של היום לדפוס דיגיטלי ללא גלופה כלל. עבורי – המדיום המתאים להצגת העבודה שלך הוא ללא דפוס – בווקטור, לצורך העניין בפלאש, ע"ג מסכי מחשב. הזום-אין האינסופי הוא עבורי חלק מן העבודה.
Pingback: פינג-פונג עטיפות מתנה נוסטלגיות