מאמצע המאה הי"ט ובשנותיה הראשונות של המאה העשרים פרח זרם תרבותי שנקרא Spiritualism. היו אלה אנשים שהאמינו בחייה של הנפש אחרי המוות וכן באפשרות ליצירת קשר עם רוחות המתים. באמצעות טלפתיה או אמצעים טכניים אחרים היו העוסקים בכך מבקשים עצות והדרכה עבור החיים מפי קרובי משפחה שנפטרו או לפעמים מסתם מתים אקראיים. בבסיסה של התנועה עמדה האמונה בכך שגם אחרי המוות הרוח או הנפש על זכרונותיה, חוויותיה והעדפותיה ממשיכה להתקיים במימד אחר, רק ללא גוף.
בחמש־עשרה השנים האחרונות התפתח בתרבות הפופולרית שיח ער בנוגע לזומבים: החל מסדרת משחקי המחשב Resident Evil והסרטים שנעשו בעקבותיה ועד ל־Walking Dead ו־Game of Thrones הפופולריות. זומבים הם ההיפך הגמור מרוחות הרפאים של הספיריטואליסטים. אין להם לא אישיות, לא זכרונות ולא העדפות (למעט לאכול את מוחותיהם של החיים). הם בעצם גוף ללא תוכן – קליפה ריקה. בניגוד לרוחות הרפאים שהיו בודדות (גלמודות?), הזומבים מתקבצים ונעים בעדרים.
בהנחה שתופעות תרבותיות כמו הספיריטואליזם והזומבים הם ביטויים של תת־מודע קולקטיבי, מה בעצם הם באים לומר לנו?
הספיריטואליזם צבר פופולריות בעיקר בעקבות מלחמת האזרחים בארה"ב. זו היתה אחת המלחמות המודרניות הראשונות ומימדי הקטל בה היו חסרי תקדים. אלמנות, אחים והורים שכולים התפתו להאמין שהם עודם יכולים לדבר עם אהוביהם. אלה היו גם שנותיה הגדולות של המהפיכה התעשייתית. אפשר להניח כי לאור ההצפה החומרית שנשפכה מפסי הייצור החדשים (נוסח חיים מודרניים של צ'אפלין) היה קסם ורומנטיקה בתקשור רוחני עם המתים. מבחינה זו הניו־אייג׳ של ימינו הוא יורשו החוקי של הספיריטואליזם.
ומה לנו ולזומבים?
אני חושב שלמרות שאנו – יושבי הכרכים הגדולים – התרגלנו לחיי העיר, עדיין מסתתרת בנו אימה בראשיתית כלשהי מפני ההמון האנונימי הנע כצביר ענק במחילות הרכבות התחתיות (איפה שיש כאלה), בשדות התעופה, באיצטדיונים, ברחובות ובשווקים. המסכים שמקיפים אותנו בכיס, באוטו, בבית ובעבודה גונבים את דעתנו ושואבים את נפשנו מאיתנו. כשמוסיפים גם אוזניות, לא חסר הרבה בכדי שנהפוך לזומבים באמת. וזה מה שבאמת מפחיד בזומבים – שגם אנחנו נהפוך לכאלה. שנאבד את הייחודיות שלנו כאינדיוידואלים ונהפוך גם אנו לחלק מהמון חסר בינה המשווע למוח דווקא.
בפעם הבאה: Zombie Apocalypse
אפשרות התגובות חסומה.