כן, יש בה כנראה גם חומרים ממכרים, בסיגריה, אבל אני בטוחה שזה לא הדבר היחיד שהפך אותה למה שהיא. הרי לא חסרים חומרים ממכרים בעוד מקומות. תאמינו או לא, אבל תאמינו לי שהסיגריות הפכו לכזה להיט פשוט כי הן מדורות אישיות, מדורות טו-גו. להבעיר מדורה מדי ערב נהיה לא ממש נוח משלב מסוים, אבל האבולוציה הבוערת לא ויתרה ואחרי שנים של עיניים דומעות סביב מדורה, מצאה לעצמה פתרון נוח יחסית להמשיך לקיים את המנהג שטבוע כה עמוק במנגנון התקשורת האנושית. העיניים המצועפות-דומעות, ה"ביחד" המעושן, הסיפורים הקולחים ביתר קלות, את כל אלה מצליחה גם אש הסיגריה ללבות.
ולראייה – זרם ה"סושיאל סמוקרס", אותם צאצאים אפופי עשן של מספרי סיפורים ושומעיהם שיכולים בלי ניקוטין, אבל 300,000 שנות שימוש באש לא נותנות להם להשתחרר מהצורך במעט עשן ליד העשייה התרבותית-חברתית שלהם.
כן, איפשהו ליד המדורה התחילה לבעבע לה התרבות האנושית המתבססת על העץ ותוצריו כשהמדורה מסמנת את ראשיתו של קשר אהבה-שנאה של האדם לעץ, הנדיב בעל כורחו. קשר מורכב שבו כל נסיון, תרבותי ככל שיהיה להחזיר אהבה לעץ, נידון לכשלון. (הסרט "הלוראקס" (המופלא שבמופלאים) עם מלוא כוונתו הטובה שינע מיליוני קרטוני פופקורן לא נטולי עץ לבתי קולנוע ברחבי העולם כולו.)
מעגלי המדורות, מקום הולדתם של הסיפורים הם אבות אבותיהם של הספרים. הספרים הם הצאצאים המתורבתים, הנקיים והריחניים של הגחלים הלוחשות ובדומה לאיסור החמור על הפעולה האכזרית של בישול גדי בחלב אמו, חיבור בין ספרים ומדורות הינו טאבו מוסרי, דתי כמעט.
ממש לכבוד חודש ה"עץ" באנטייטלד, עבודות הספרים של קנט רוגוווסקי הקפיצו אותי שלוש מאות אלף שנה אחורה. אוסף של ספרים, זה בתוך זה, שדרה מתחככת בפורזץ. מדורות נקיות וריחניות של ספרים ישנים. חתיכות עץ לשעבר המיילדות סיפור חדש וישן, סיפור ארכיטיפי הגדול מסכום חלקיו. עבודותו של רוגווסקי דומה לישיבה סביב מדורה שבדרך של ברירה טבעית הולך וצומח ומשתמר סביבה סיפור אחד משמעותי. הסיפור שיש לנו צורך בו, זה שנשאר כאשר מצמצמים את עיקרי הדברים מתוך מגזיני הנשים, האנציקלופדיות והרומנים המרגשים ביותר. הסיפורים נותרו אותם סיפורים.
ש- משפט יפה של דאגלס הובלר "העולם מלא באובייקטים, מעניינים יותר או פחות. אינני מעוניין להוסיף עליהם." אני טועה או שגם בעבודות שלך יש משום התחשבות במסת האובייקטים בעולם?
ת- רוגווסקי מגדיר עצמו כצלם קונספטואלי העוסק ברמיקס, השאלה לשימוש מחודש וטבע דומם. "אני מאוד מתחבר לרעיון הזה. רוב עבודותי לוקחות משהו שכבר קיים ומנסות להסתכל עליו מזווית אחרת. אני מרגיש שיש מאגר דימויים כל כך עשיר בעולם כך שאני נוטה לראות בו את חומר הגלם שלי ופחות ליצור משהו חדש לחלוטין. כילד תמיד פירקתי דברים והרכבתי אותם בחזרה. מעולם לא ראיתי את זה קשור באיזשהי צורה לאמנות, למעשה עד השנה הראשונה בקולג'."
ש- אחרי סדרת הדובים ההפוכים, הסברת את הבחירה בספרים בתור הדובים של המבוגרים, כלומר חפץ מנחם, אהוב, קרוב. היכן עתיד הספרים פוגש אותך?
ת- "אני קורא גם גם ספרים מודפסים וגם אלקטרונים ונהנה מהחוויה בשני המקרים. אינני חושב שספרים אלקטרוניים יחליפו את המודפסים מוקדם יותר ממה שצפינו. תוך כדי עבודה אני מהרהר בזה לא מעט. אני סקרן לראות כיצד יראו האימג'ים של הספרים בעוד כמה שנים שפחות אנשים יצרכו מידע מתוכם. האם הם יראו נוסטלגיים. תתווסף על העבודה שכבה חדשה שלא תוכננה, אולם תתחבר מאחר ומרבית העבודות עוסקות בעבר."
ש- אתה משתמש בכותרות ספרים שכל מיני אנשים אחרים כתבו. האם הם נוכחים בעבודה שלך? אתה לא חש אי נוחות? ומה לגבי זכויות יוצרים?
ת- "אני לא כל כך מתעסק בתוכן של הספר. הנושא הוא שמעניין אותי אבל לא תהיתי מעולם על הספר עצמו, האם העצות בו טובות או רעות, למשל. באשר לזכויות – למעט עבודות ספורות, במרבית התמונות מופיעים כ-40-90 ספרים. כל ספר עובר טרנספורמציה ומופיע בחלק קטן מאוד שלו ושל העבודה. ייתכן שאני נוקט בגישה ליברלית ממרבית עורכי הדין אבל אני מקווה שאם מישהו יגלה שספרו נוכח בעבודתי הוא ירגיש מוחמא וישמח להיות חלק ממנה."
(מי שיכול היה להיות מרוצה הוא אולי מרסל פרוסט, שלאחרונה קראתי שממש לא אהב את השם "בעקבות הזמן האבוד" כי היה מטעה, מכוער ואומלל לטענתו. בהקשר הזה הזמן האבוד היה זוכה לתחייה מחודשת.)
ש-איך אתה מלקט את חומרי הגלם שלך?
ת- "אני מוצא ספרים גם בחנויות יד שנייה אבל את רובם אונליין. אני מבלה שעות בחיפוש אחר נושאים וכותרות מסוימות."
שם התערוכה האחרונה "אני לא יכול להפסיק לחשוב על אתמול" הוא כל כך עצוב, שמח, מטריד ומנחם בו זמנית. "אני מעדיף להשאיר את זה פתוח. מרבית הדימויים עוסקים בזמן או בעבר. ניסיתי להביא ביטוי שמציע לצופה להביט לאחור." אני מביטה 300,000 שנה אחורה ופוגשת שם את ה"המתנה לשקיעה", בזמן הישיבה מול האש המרחיקה את חיות הטרף, את ה"אתה ואני" הידוע, והנסיון רב הדורות לחבר בינהם, מה שמיילד עוד דורות שממשיכים לנסות לחבר בינהם וכן הלאה, וכמובן ה"מלידה עד המוות" שמתמצת את הצורך הראשוני והמהותי שהביא ללידתו של הסיפור, הלוא הוא המענה לשאלה "איך לחיות בעצם".
ש- מה מרגש אותך עד דמעות?
ת- "לסיים משהו."
ש – מה מצחיק אותך עד דמעות?
ת – "דברים לא צפויים."
המחשבה על הסיגריות כצאצאי המדורות – ערש הציביליזציה, מזכירה לי סיפור הפוך, על הסיגריה כבתו הראשונה של סיפור הקפיטליזם שסופר על ידי ברנז, אחיינו של פרויד. גם הוא קרא לסיגריות Torches of Freedom. ויש גם סדרה מהממת ביוטיוב : http://www.youtube.com/watch?v=prTarrgvkjo
אליסה, תודה רבה! יופי של סדרה.
"בדומה לאיסור החמור על הפעולה האכזרית של בישול גדי בחלב אמו, חיבור בין ספרים ומדורות הינו טאבו מוסרי, דתי כמעט". מקסים מקסים מקסים.
ו…Everything is a remix. אבל רוגווסקי הוא אשף.
תודה על זה!
שחר, תודה שבאת :)