בשבוע שעבר פניתי אל מעצבות ומעצבים שאני מכירה ומעריכה, כאנשי מקצוע וכבני אדם, ושאלתי – "מה באת להביא לעולם?" (מבחינה מקצועית). כרגע הייתי מנסחת קצת אחרת את השאלה, פחות יומרנית ויותר מעשית, אבל זו השאלה ששלחתי בלהט הרגע. במידה ונדרשה הבהרה הוספתי – מה הדבר שחשוב לך להוסיף בעולם, לגרוע מהעולם, לשנות בעולם והנך עושה זאת באמצעות העיצוב?
השאלה הראשונה נשלחה בלי לחשוב, אך תוך יממה מצאתי את עצמי בתוך מסע מרתק ומלמד, ובשיחות מהנות ומרגשות, קשות ומלאות תקווה עם המעצבים המשתתפים ועם אלו שבחרו שלא להשתתף.
אני רוצה להודות למעצבים ולמעצבות שהשתתפו, כך או אחרת. תודה על הכנות והאומץ. תודה גדולה מאוד. זה לא מובן מאליו. עכשיו מעבירה את זה הלאה.
לפניכם התשובות, הדעות, החלומות, החששות והמחשבות, לפי סדר א”ב. מאחלת קריאה מהנה, מעוררת ומעשירה לכולם.
ג'וני א.ו. >> האם באתי לתרום משהו לעולם?
אני אוהב ללמד. אני אוהב לתת מעצמי לאנשים שזקוקים. אני מאמין בקארמה.
מעבר לשעות העבודה הרגילות והשהיה בסטודיו, היצירה שלי נובעת מנתינה. ז"א, לקחת על עצמי פרוייקטים בהתנדבות ולהביא אותם למקום כזה שיתן להם דחיפה להצלחה. בין אם זה יצירה של לוגו לחברה בהתהוות, עיצוב מרצ'נדייז, כרטיסי ביקור, עבודות פוסט-פרודקשן וכל דבר שיכול לקדם אותם, את השירות שהם מעניקים או את המוצר שלהם.
מעבר לכך, איפשהו בסוף כל תהליך יצירה, אני מקווה שהתוצאה תספק השראה לאחרים כפי שעבודות רבות מספקות לי.
מישהו פעם שאל אותי את אותה השאלה, תשובתי בזמנו הייתה "הייתי רוצה להזכר בתור ההוא שיצר את הדבר הזה שכולם מכירים". אני לא מחפש שמישהו יזכור את שמי אלא שאוכל להשאיר משהו שיעניק השראה, חזון או אפילו ניצוץ של רעיון למישהו שישנה את פני הדברים. כיום, תשובתי אינה שונה בהרבה. העיצובים, היצירות, הרעיונות והשיעורים שאני מעביר הם הדרך שלי לתרום לדור ההמשך של המעצבים, הרעיונאים ובעלי החזון שישנו את העולם (מוזיקת רקע קלאסית-דרמטית של תקווה והתחלות חדשות).
מצד שני, ייתכן שאני סתם עוד אחד מני רבים (או מעטים) שעושה את מה שהוא אוהב ומקווה שמישהו ישים לב.
קארמה טובה, ג'וני א.ו.
פטרי בלנובסקי >> אמת.
טלי בלר >> טוב, אז מה רציתי להביא: רציתי להנגיש דברים קיימים לאנשים. לתת להם חוויה חדשה. כי בעצם, כשמפרקים את זה, אני לא "מייצרת" שום דבר חדש. אני משתמשת באותם חומרי גלם, רק מערבבת אותם שונה, בדרך שבה אני חווה את העולם, (שזה ויזואלית). וככה אני נותנת לאנשים משהו שהם מכירים, אבל בצורה שהם לא ראו אותו קודם. אולי בזכותי הם ישימו לב לזווית אחרת, או יגלו משהו חדש בתוך משהו מוכר.
הילה בן נבט >> אם לסכם במילה אחת זו תהיה חייבת להיות ביקורת – הבנה שכל מהלך יצירתי מחייב מחשבה, שאלה, והטלת ספק. בתהליך העיצוב אני תמיד מנסה לטרוף את הקלפים כדי להגיע למקום מדוייק, שגם הוא תמיד עומד בספק. לכן עיצוב בעיני זה תהליך דינמי ואינסופי.
ענבל גבור >> אופטימיות, צבע, עיצוב מעורר השראה והעצמה אישית.
אפרת (חסון) דה בוטון >> חיוך.
פזית הר נוי כהן >> בישראל הרחובות, הבניינים, השלטים הכל נבנה במהירות בלי התחשבות באסטתיקה, ובלי חשיבה עמוקה. חשוב לנסות להפוך את הכל לפחות מכוער, פחות שיטחי ויותר נכון.
מירית ויסוצקי >> שאיפה ונשיפה
מה באת להביא לעולם?
#1
בתור מעצבת גרפית מטרת העל היא לעשות סדר ואסתטיקה בעולם החזותי שלנו. להפוך דברים שאנשים מבקשים לומר לעולם לבהירים מזמינים ונעימים להבנה, בצורה הכי נכונה להם, לדברם ולקהלם.
אני מחפשת להביא איתי סקרנות ואהבה לאנשים. לקרוא אותם כמה שיותר נכון, להבין את האינסנטיב שלהם, לצפות אותם מעט, למצוא את הסיפור. לרב זה מוביל לעבודה עם התחלה אמצע ולקוח מרוצה.
אבל פעם בכמה זמן החיפוש הזה מביא לעולם דבר שמרגיש יותר מזה, לי ללקוח וליצירה.
ואם שלושה אלמנטים בעולם התמלאו בדבר ההוא, העולם התמלא בו.
מה באת להביא לעולם?
#2
אם פתחתי מסמך והוא לא היה לגמרי לבן
״שאיפה ונשיפה״ היו כתובות בפינה השמאלית העליונה שלו
אז לא אמחק ואמשיך משם ואולי אשתמש בהן.
מיכל וקסלר >> אז בהתחלה, כשרק סיימנו את בצלאל, היתה לי מין רשימת לאוים בראש, של דברים שאני לא מוכנה לעשות – לחפצן נשים, לגרום לאנשים להרגיש רע עם עצמם כדי לגרום להם לקנות משהו, לעצב כרטיסי הגרלה או חפיסות סיגריות או בכלל מוצרים פוגעניים, ועוד כמה. עם הזמן נוספו עוד הסתייגויות: לא ליצור אריזות מנופחות ומוגזמות שרק גורמות לזיהום סביבתי מיותר, לא לעשות דברים שיכערו את המרחב הציבורי גם אם הלקוח ביקש, לא להפעיל מניפולציות רגשיות, לא לכפות על העובדות והעובדים של הלקוח שטיפת מוח בדמות מהלך מיתוג עמוק, לא לשקר ולשלם תמיד מחיר מלא על הפונטים העבריים שאני משתמשת בהם.
בסוף נשארתי רק עם עיצובים נאיביים ופשוטים לקואופרטיבים ועסקים חברתיים ששילמו לי גרושים, ואז הפסקתי גם עם זה כי ג'אגלינג יוצא קצת יותר משתלם והרבה יותר כיף.
אני יכולה לומר שכשאני מלמדת את תולדות העיצוב אני מנסה להעביר לסטודנטים שלי שעיצוב תמיד משפיע על הסביבה (הפיזית, המנטלית, הפוליטית) ושאין להם ברירה אלא לגבש סט של ערכים שמנחה אותם בהתערבות הזו.
פיי חזנוב-פל >> מה הייתה כוונתי להביא לעולם?
האמת שההתחלה הייתה מאוד נאיבית ופשוטה, ובאמת הגעתי לתחום בכוונה טהורה לעשות דברים יפים, ולהקיף אותנו בדברים יפים ואסתטיקה נעימה. לווא דווקא להפוך את העולם למקום טוב יותר, אבל אולי קמעה יותר נעים ונינוח ויזואלית. בהמשך הדרך הכוונה והמטרה קיבלו צורה הרבה יותר מפוכחת, קונקרטית ובוגרת – היפה הפך לנכון, הקפריזה לפונקציונליות. שאפתי ליצור וללמד טכניקות וכלים שיעזרו לי ולאנשים עימם אני זוכה לעבוד למדוייקים ונכונים יותר עבור המטרה לכבודה נתכנסנו מלכתחילה. לעשות את הדברים בכוונה ולוודא שיש סיבה לכל אלמנט ופיקסל. לעבוד חכם ומדויק יותר. ללמוד את החומרים, ללמוד את עצמך כיוצר ואת האדם שמולי כישות שתישא ותחיה את התוצר הסופי. וכן, תוך כדי גם ציפיתי להביא ולהגיע לתובנות באשר למה חשוב ומה משני, ואיפה ה׳אני מאמין שלי׳ בתוך התהליך הזה, שנוטה להיות להיות מאוד טכני ומכני. הפחד לאבד את הרגש והרגישות ליצירה הוא אקוטי כדי לדעת לחפש ולמצוא אותם כל פעם מחדש. אחרת אפשר פשוט להרים ידיים ולהחליף מקצוע כבר עכשיו. אז אני מניחה שבאתי להביא גם רגש, וקצת נוצות מציפור הנפש שלי לתוך הדבר הזה. וכן – גם לאהוב ולברך על היכולת הזאת פעם אחר פעם ליצור דברים מאין. זאת מתנה שאין שניה לה.
שרי טיטו >> אני באתי לעולם להביא עוד קצת יופי.
ד. (ביקש לשמור על עילום שם) >> אני אאלץ להודות שהשאלה שלך באה בזמן טוב: מיזם שלי שעבדתי עליו חצי שנה התאדה לפני שבועיים (סיפור ארוך), ואני בדיוק אחרי שלב מחול התרנגולות הערופות, מתחיל לנסות לגבש מה מכאן. כך שהרבה מחשבות והרבה חזרה לשורשים, חשבונות נפש והרבה שאלות בסיס שקואוצ׳רים נורא אוהבים וכל זה.
נורא בגדול, מה שבאתי לעשות הוא לא מה שעשיתי בשנים האחרונות, לצערי. למרות שאני טוב בזה, ולמרות זה כיף לי בדרכו: לא באתי לתכנן במשך שלושה חודשים מחיי ממשק שיעטוף את הדגים הוירטואליים באפסטור של עוד שנה, לא להרים במשך 3 חדשים נוספים אתר קולקציה מ-ד-ה-י-ם לחברה אירופית שירד אחרי בערך אותו פרק זמן, לא לכתוב במשך שבוע את תסריט הפלאש שהשאיר כל מי שראה אותו פעור פה ואחרי חדשיים היה בלתי רלוונטי, לא לפתח עוד משחק מובייל שאנשים ישחקו בו שבוע וימחקו, ולא להנפיש סצינת תלת מימד שתטבע בין פתיח אחד לחסות אחרת.
ברור, אני עדיין נהנה ממה שאני עושה. מעבר לצורך הכלכלי הברורה מאליו, אין סיבה להפסיק משהו טוב. אבל אני עומד להיות קשוב ומחויב יותר לצורך האמיתי שלשמו באתי. עבדתי עם כל כך הרבה תשוקה ואדרנלין למרחקים קצרים, שהיה קל מאוד לשכוח שברקע הולכות שנות חיים של עבודה יוצרת ושל תאים אפורים על תוצרי אינסטנט, כאילו היה לי את כל הזמן שבעולם.
כשבחרתי בתחום, באתי לתת לאנשים דימויים ותכנים שישארו איתם. לעורר בהם חיוך או מחשבה. ליצור דברים שנשארים חיים ויפים ורלוונטיים שנים קדימה, עם אישיות ונוכחות משל עצמם. יכול להיות שאחזור לאייר, יכול להיות שמשהו אחר. לא יודע. מאוד טרנדי לדבר היום על סטוריטלינג.
אבל גידלו אותי בבית על סיפורים. תמיד היו כאלו. לכולם מסביבי. פעם גם היו לי משל עצמי. כרגע אני בנקודה שאני רוצה לחזור לשם. לא יודע עדיין דרך איזה ערוץ :-) to be continued…
טלי יאלונצקי >> להגיד את כל מה שהייתי רוצה להגיד ללא מילים.
אבירם מאיר >> אנחנו חיים בעולם בו מתלהמים, צועקים ומגיבים באופן אוטומטי, לא חושבים פעמיים… אם יש לי מה להגיד, כרזה או עיצוב היא דרך מצויינת בשבילי קודם כל לחשוב, לתהות, לבחור את המילים, להסתכל על זה, לשנות, לבחור צבע, פונט, דימוי. להיות בטוח שאני באמת רוצה להגיד את זה ואם כן אז זה יוצא לעולם, כך אני גם מלמד את הסטודנטים שלי. אחריות אישית, שומרי הסף של הרעש מסביב, קריאייטיב ובמיוחד עיצוב גרפי אינו רק להיות "פה" לרעיונות אלא לכוון אותם נכון, לעדן אותם, לסנן תוכן פוגעני או בעייתי… כן, זה מה שאני מביא לעולם. ביקורת עצמית ואחריות.
מיכל מאיר >> לשנות את הדרך בה אנו רואים/חווים/סורקים את העולם.
ורד מוסנזון >> מה באתי להביא לעולם?
כלים שעוזרים לדייק מחשבות וכוונות, להגדיר את הרלוונטי, לסמן את הבלתי צפוי,
לשרטט דרך.
הכלים האלה, שבשלב מסוים בדרך נארזו בתוך ארגז כלים (צהוב) מזכירים לי ללא הרף
מה באמת חשוב, מה צריך לזכור, על מה שווה להתעקש. איפה ועל מה אסור לוותר,
בדרך ליצירת רעיון בעל ערך, בכל נקודה בדרך, מכאן לשם.
שירי מן כץ >> הייתי מעוניינת להשיב אבל אין לי תשובה אחרת מלרגש או להצחיק (תסריטית). אנחנו במשרד פרסום כבר לא מעצבים מודעות כמעט ללקוחות.
כשאני עובדת על קמפיין אופנה (כמובן שהאטיטיוד של הצילום משתנה בהתאם לאופי המותג,- שמרני, צעיר, בועט וכו) חשוב לי לייצר פריימים שעוצרים. מעבר להישג אסתטי/קומפוזיציה שונה, חשוב לי להעביר חווייה. רגש. לפעמים גם התרסה, פרובוקציה, כעס. העיקר שיבוא מהקישקע, ממקום ייחודי, להנציח רגע שלא יחזור. אני מאוד אוהבת אופנה וביוטי אבל כשאני רואה פריים שאין בו רגש אלא פלסטיקה ופלקטיות אני חושבת שהוא לא שירת את מטרת הפרסום.
בכל בימוי צילום שעבדתי עליו הבאתי משהו ממני שלי לתמונה הסופית.
(הגר) רבקה משה >> מה באתי להביא לעולם (חוץ מילדים…)
את החזרה בתשובה שלי התחלתי יחד עם הלימודים בבצלאל ( ואין שום קשר בין השנים) והאתגר הגדול ביותר שלי היה לשלב את הערכים החדשים עם הערכים האסתטיים מהעולם שממנו באתי. המשפט הכי מדוייק שנאמר לי על ידי ראש המחלקה דאז, יוסי אוחיון היה: תעצבי לדתיים ולא כמו דתיים. וזה הולך איתי לאורך כל הדרך.
לילך נגולה >> כמעצבת חשוב לי לא רק להוציא עיצוב יפה, אלא לגרום לאנשים לחייך.
לעצור, להקשיב, לחשוב, לצאת מהשגרה ולהתרגש.
כנות חשובה לי. במיוחד בתוך העולם הציני-מטורף הזה.
מאיר סדן >> השאיפה היא להביא לעולם דברים חדשים שירגישו כאילו תמיד היו.
חגית ענתבי >> תמיד הרגשתי שהעבודה שלי נמצאת ברווח הבלתי מורגש בין האותיות, המילים והשורות.
רויטל פאלקה >> אני יכולה לענות לך על המוטיבציות שלי כאמנית, כי בעיצוב אני כבר לא מתעסקת.
אמנית טייוואנית שהייתי איתי ברזידנסי בברזיל, אמרה, ומאז זה מתגלגל לי בראש הרבה – התפקיד שלנו כאמנים, זה לחדש, להביא משהו חדש מעצמנו בכל פעם. להמציא את עצמנו מחדש, בצורה שתהיה הכי נכונה, הכי מדויקת. אז בהמשך לתובנה הנפלאה הזו – להביא משהו אמיתי, לחפש את האותנטי, מתוכי.
המשהו הזה, אם הוא אמיתי, יכול להתחבר למשהו כזה אצל הצופה, ולרגע אחד, לתת תחושה של חיבור כזה, בלי מילים.
גרשון פליישר >> אני מביא הפתעות קטנות. להפתיע ולשמח את הצופה שעל אף מה שהוא מכיר אפשר גם לשבור קונבנציות, לשנות צורה וגריד, לגרום לו לגלות שעיצוב מסויים יכול להיראות לגמרי אחרת ממה שהוא חושב.
עירא פסטרנק >> אני יוצר כדי להעיר מחשבה שתביא לרגש שיניע עשייה.
יעל פרולוב >> באתי להביא קודם כל קשר וחיבור אינטימי ללקוח.
לפעמים האינטרקציה הזו, המפרה, עושה את כל ההבדל.
ואז נברא שקט מול גיבוב של רעש ויזואלי.
עדינות, ניקיון ופשטות שלפעמים נדמה שנשכחו, מזור לעיניים דואבות.
סער פרידמן >> מכיוון שתפיסת העולם שלי אומרת שאין הפרדה בין מי שאני כאדם לבין מי שאני כמעצב, אני משתדל להביא לעולם העיצוב את הצורה בה אני תופש כתקשורת עם אנשים- פשטות, ניקיון, סדר, שמחה, דיוק.
אברהם קורנפלד >> לתת לאנשים להרגיש שהם שייכים. למקום שהוא כאן. לרוח זמן. לקבוצה של אנשים שאיתם הם חולקים תחומי עניין. לקהילה. וכך אולי גם אני ארגיש חלק ממשהו בעולם הזה.
אירה קרן >> "מה באת להביא לעולם"?
תשובה במילה אחת: ילדים
בשתי מילים: ילדים באהבה.
אז מה כל זה קשור לעיצוב?
נכון שעיצוב עושים באהבה או לא עושים בכלל?
מה שמומלץ מאד גם בנוגע לילדים.
רפרטואר רב שנים של עיצוב ועוד עשרות ילדים שזכיתי לפגוש בשניה שהגיחו לעולם מזכירים לי בכל פעם מחדש, שעיצוב וילדים לא עושים "סתם" כי זה יפה, כי זה הטרנד, כי הצבעים מתאימים או כך עושים כולם.
היום אני "דולה"
מלווה באהבה ותשומת לב, נשים בלידה ותינוקות ברגעים הראשונים לחייהם.
התקשורת החזותית מהווה חלק משמעותי ובלתי נפרד מחיי
אני משתמשת בעיצוב מדי יום, כדי לעזור לאחרים ולהיטיב.
באהבה. כמו בלידה.
כתבתי טקסטים במהלך שנה, עיצבתי אתר בנחת, בעדינות,
נזהרת שלא להשתמש בכל הארטילריה המונחת בארגז הכלים שלי.
מתוך תחושת שליחות וכבוד.
ממליצה להזכיר לעצמנו, עיצוב שהוא רק יפה ואסתטי לעולם ישאר בחזקת "ועדת קישוט"
עיצוב הוא תהליך של יצירה, כמו לידה.
יצירה היא רגש.
עיצוב טוב הוא הוא קודם כל רגש.
אני מאמינה ביכולת של העיצוב להשפיע, לשנות ולהיטיב.
אז מה אתם אומרים?
אהבה= קונספט מנצח.
אפרת רובין >> כשאני יוצרת מחול, אני אוהבת להסתכל מחדש על הדברים כאילו אני מגלה אותם בפעם הראשונה.
לירון רוס >> אוביקטיביות וחשיפה של המבנה הקיים.
שירה שובל >> אני כל הזמן לומדת ומקווה שאצליח בדרך שלי לגעת באנשים אחרים. אני מאוד אוהבת שיתופי פעולה ולחבר בין רעיונות, חומרים ואנשים. אני רוצה להוות השראה עבור נשים צעירות בחיפוש שלהן אחר עצמאות והגשמה כמו שאימי מהווה עבורי.
דוד שוקן >> לקוחה שלי אמרה שהיא לא אוהבת מסגרת בתוך מסגרת, וביטאה בפשטות הכי טוב את מה שאני חושב על עיצוב. אם השלט מרובע, לא צריך לשרטט בתוכו גם מסגרת. לא צריך להוסיף את מה שאינו נחוץ, צריך לזקק את מה שיש לנו על מסך המחשב, כדי שרק מה שמשמש, שממלא פונקציה, יהיה שם. פונקציה נטו ואסתטיקה ברוטו.
מה שאני לא יכול לשאת זה בזבוז. אני חושב על מטוס שטס בשמיים, מנועיו כבויים, והאנשים צריכים לזרוק מתוכו כל מה שהם יכולים כדי להציל את עצמם עד נחיתת החירום. מה הכרחי להם? מה אינו הכרחי? יש פה כמובן ניגוד פנימי, כי במצב כזה דבר אינו באמת הכרחי. יש דברים הכרחיים להשגת מטרה מסויימת, אבל מי מגדיר שאותה מטרה היא עצמה נחוצה והכרחית? יש לזכור, כל העת, שאנחנו רק נמצאים כאן כעת. היינו כאן גם קודם, ונהיה כאן גם בעתיד, אבל רק עכשיו אנחנו פה.
אנחנו יכולים לעשות רק מה שמתאים לזמננו. את התחזוקה הבלתי פוסקת לחיים שלנו, ולעיצובים שלנו, חייבים לעשות כל הזמן, להיות עם יד על הדופק, לוודא שהמטרה שלנו מעודכנת ושהפעולות שאנחנו עושים כדי להגיע אליה אכן יביאו אותו לשם. יכול מאד להיות, שבעוד חמש שנים נסתכל אחורה ונאמר שדברים שנראו לנו עדכניים כבר אינם רלוונטים (במקרה הטוב) או שהם טפשיים (במקרה הרע). ואולי לא רק יכול להיות, אלא קרוב לוודאי שכך יהיה.
ולעומת זאת אם היו מנחיתים עלינו אייפון לפני 20 שנה, אף אחד לא היה יודע מה לעשות אתו, הוא לא היה רלוונטי ולא היה משרת את המטרות שלנו. כל דבר בעתו, וכל דבר הוא "נכון לעכשיו". כל דבר שאנחנו עושים הוא זמני, ונכון רק לזמן שבו נעשה. אנחנו מעצבים אתר בידיעה שמחר רזולוציית המסך תשתנה, ומחרתיים זו בכלל תהיה הולוגרמה ועדיין אין לנו יכולת לגשת לזה.
ובכל זאת, יש דברים שמחזיקים מעמד. שצולחים את הזמנים. החיה האנושית לא משתנה, והיא עדיין חיה אנושית. כל אדם ישן במיטה וצריך בית, שפה, מלים ואותיות. אבל אולי יום אחד גם זה ישתנה? הצורך להעביר מחשבה למלים ומלים שהופכות למחשבה, אולי גם הוא יחלוף. כמו שחלף הצורך ללחוץ על מקש שלוש פעמים כדי שיהפוך לאות מסויימת כמו שהיה לנו בטלפונים הישנים. אז זה היה שיא הקדמה, והיום זה לא אפשרי. כמו שעיתון פעם היה שיא הקידמה בהפצת מידע, והיום הוא בזבזני, לא סביבתי ולא חכם.
ובתוך מציאות כזו, זמנית, חולפת, קשה לחשוב קדימה. האתגר שלנו הוא להצליח במציאות כלכלית שבישראל היא קשה במיוחד, משום שאנשים מחכים לתוצאות מהירות ולא פתוחים להשקעות שמבוססות על מחשבה או על מחקר. קשה לשכנע לקוחות לעשות מהלכים איכותיים והאתגר במצב כזה הוא לייצר ערך ללקוח / לחברה, שהוא יוכל להבחין בו, להכיר בו, ובעזרתו למקסם את העשייה שלו. יש קושי גדול כאן, כי אם אדם אינו מבחין בערך שהוא מקבל, אז הדבר דומה למצב שבו הוא אינו מקבל כל ערך. ואת המחיר ישלם המעצב, שאולי יהיה מרוצה מעבודתו, אבל אחרים לא בטוח יהיו מרוצים ממנה. וזה נכון לעוד תחומים. כמו למשל בתחום הנדל"ן, שבו היזם קונה ובונה ומוכר שטחים.
והאדריכל, שמייצר את הערך למי שבאמת הולך לחיות בתוך הקוביה העירונית הזו, נדחק לפינה מבחינת התקציב וכך גם רמת התכנון. כך נוצרות זוועות שהחברה צריכה לחיות איתן. כך גם חברות הפרסום שקונות נדל"ן פרסומי והתחרות ביניהן גדולה נאלצות לקצץ בקריאייטיב והתוצאה היא שהפרסומות פחות מושקעות, הן רדודות ושטחיות. כמו כל תחום אחר בעידן הנוכחי, העידן של הזול, המהיר, והחד פעמי.
בתוך זה האתגר הוא למצוא את הדרך להגיע לאיזון מדויק בין איכות גמישות ועלות. מקסימום ערך ללקוח, מקסימום יעילות, מינימום בזבוז וזבל. לדעתי מה שמוצלח באמת חייב להיות מוסרי ואסתטי. כשדבר אסתטי הוא מוסרי, הוא משיג את המטרה, לא משוויץ, במינימום האפשרי של חומר ומאמץ ולא בכוח. ואז הוא מחזיק לזמן ארוך יותר, קצת מעבר לזמניות של כולנו.
החברה האנושית לקחה את הזמניות החדשה, הקיצונית, למקום של הפרזה וזילות, ואני מאמין שאנחנו צריכים להתפתח משם, לזקק ולכוון לפשטות, גמישות, דייקנות וקיימות. אסטתיקה.
מרתק. תודה!
וואו. סחטיין מאוחר על הפוסט המושקע. מאד מעריך את מה שכתבה מיכל וקסלר, הלוואי שכולם היו כמוך. גם נושא הרעש שהעלה אבירם מאיר חשוב מאד בעיני, ואברהם כתב יפה מאד על שייכות. אך מי שתפס אותי יותר מכולם הוא מאיר סדן, מתומצת ומדוייק ביותר. ומה איתך י. פלג? מה באת להביא לעולם?
תודה,
היה כיף להביא דברים כאלה נפלאים בשם אומרם.
באשר לתשובתי, מבחינה מקצועית, אני חושבת שזה לסייע לאנשים להגשים ולממש.
ומה אתך, אבנר? מה הדבר שבאת להביא לעולם?
:) שאלה קשה. ברמה החברתית־מוסרית אני מרגיש שחובה עלי לנסות לפעול למען צדק. הפוסט עוסק בעיצוב, אבל אנסה לענות לגבי תחום האמנות, דרך מה שאני חושב/מרגיש שאמנות כרגע נותנת לי.
היא קודם כל נותנת לי סיבה לחיות (אחת מכמה סיבות, אבל זה לא מפחית מחשיבותה). למה לחיות בשביל אמנות? לא בדיוק ברור. בסוף הרי מתים. אבל בחיים עצמם חלק מהרגעים הכי משמעותיים עבורי הן כשאני חווה אמנות. היא מעניקה חיות, במילים של אביתר: "גל שקט של רגש מתפקע". היא מעוררת למחשבה. לא יודע אם היא מגיעה לרמה שהייתי מגדיר "רוחנית", אולי טיפה פחות, אבל קרוב. חלק ממנה ודאי "נשגב".
למה להוסיף לכל האמנות הנשגבת שכבר קיימת? גם שאלה קשה. יש המון יצירות טובות, גם באמנות העכשווית וודאי שבדורות הקודמים. אני ברוב המקרים אמשך יותר ללכת לתערוכה של אמנות עכשווית מאשר היסטורית (יש יוצאים מן הכלל). למה? אני חושב שהמצב האנושי/חברתי/תרבותי משתנה כל הזמן, ואני מרגיש שיצירות עכשוויות מדברות הרבה פעמים באופן יותר מדוייק וממוקד על נושאים שמעסיקים אותי.
אפילו אם נניח מדובר על תערוכה של אמן שאני לא "אוהב", נגיד ג'ף קונס. הייתי ברטרוספקטיבה שלו לפני חודשיים בערך. חלק מהזמן הוא החליא אותי, בחלק אחר כעסתי, הרבה מאד הערכתי אותו, קינאתי בו, תיעבתי אותו, שנאתי אותו. ובכל זאת – הוא רלוונטי לכל כך הרבה אנשים. לא רק בגלל שהוא הוכתר כבר כסופרסטאר ואז אנשים מרגישים שהם חייבים ללכת לראות ג'ף קונס. אלא, אני חושב, בגלל שהדיבור שלו על עולם הסלבריטי, צריכה, פרסום, האובייקט, הנחשק, התעשייתי, המגלומני מכה בנו מאד חזק. כי אנחנו סופגים את אלה בעוצמה כל כך גדולה כל הזמן, בזמן שאנחנו חיים בו.
לצד הנושאים העכשוויים, יש גם נושאים על־זמניים. שגורמים לפסל כמו הפייטה של מיכאלאנג'לו להיות רלוונטי תמיד.
ולפעמים יש מפגשים בין העכשווי לאוניברסלי. כשתי דוגמאות אני חושב על ריכטר ועל פיטר דויג. אבל אפשר להביא עוד הרבה דוגמאות. בעבודות של אלה, אפשר למצוא דיבור על נושאים עכשוויים בשפה על־זמנית, ועל נושאים על־זמניים בשפה עכשווית. ואני חושב ששם יש משהו שאני מחפש.
כי הרי אי אפשר "לסיים" את האמנות. גם אם כל אמני העולם היו מתגייסים למשימה – ליצור את קובץ היצירות האולטימטיבי, את זה שלאחריו לא יהיה צריך עוד להגיד דבר כי נאמר כבר הכל – הרי לא משנה עד כמה נפליג בדמיון, לא נוכל באמת לתפוס דבר כזה.
ולכן יש (איזושהי) משמעות בעיני לדיבור אישי וחדש, מחובר לזמן ולתרבות שלו, אבל גם למה שמעבר להם.
סליחה על האריכות ותודה על הסבלנות (למי שהגיע עד כאן :)
מעניין ומעורר רעיונות, אבנר.
תודה ששיתפת.
מעניין. הזדהתי במיוחד עם מה שאמרה אירה קרן.
מעניין. הזדהתי במיוחד עם מה שאמרה אירה קרן.