– סבתא אני לא רוצה לאכול עוף
– אין דבר את גדלה עכשיו, את צריכה את זה. אני אכין לך שורה של חיילים בצלחת. חיילים עם קצת לחם וקצת תפוח אדמה וקצת עוף.
– טוב. אז שורה ישרה, בסדר?
– את רוצה שאני אספר לך בינתיים על פולין ועל המלחמה?
– כן
– פעם, לפני הרבה שנים כשהייתי ילדה קטנה, אולי קצת יותר קטנה ממך, החיילים של היטלר היו באים ביום ואנחנו היינו בורחים אל היער. הייתי לוקחת את כל הילדים ומובילה אותם פנימה. זה לא היה יער כמו פה. זה היה יער אמיתי, גדול. שאפשר ללכת בו שעות ואפילו ימים, וביער היו פטריות ופירות.
– היית הכי מבוגרת?
– לא, בכלל לא, אבל כל הילדים רצו לבוא אחריי כי הייתי היחידה שידעה לא ללכת לאיבוד שם וידעתי איפה יש שיחים של פירות יער מכל מיני סוגים. היו בו כל מיני פטל ודומדמניות ואוכמניות ופירות שאני לא יודעת את השם שלהם בעברית. יא, כמה שהם היו טעימים. היינו קוטפים ביער ותמיד הסלסלות שלי היו הכי מלאות. אחר כך היינו הולכים לשוק ומוכרים אותם כי לא היה לנו כסף. יום אחד החיילים באו ורצו לשרוף את כל הרחוב שלנו. אמא שלי, את זוכרת את אמא שלי, נכון? כמה שהיא היתה יפה עם העיניים הכחולות. היא דיברה איתם גרמנית ככה בלי מבטא ושיכנעה אותם ללכת.
אחרי שזה קרה היא החליטה שהיא לוקחת אותי ואת האחים שלי ובורחת מפולין. אני עדיין זוכרת איך סבתא שלי בכתה. כולם בכו כשנפרדנו ליד הרכבת, הם כעסו שהיא לוקחת ארבעה ילדים קטנים, חשבו שהיא יוצאת לאיזו הרפתקה. הם לא האמינו שהיא מצילה אותנו.
– אבל פגשתם אותם אחר כך, נכון?
– לא מותק שלי, היטלר הרג את כולם. אחרי הרבה שנים היתה שמועה שראו את הדוד שלי בעיירה, אז אמא שלי חיכתה יום יום ליד הרדיו לשמוע אם הוא מחפש אותה אבל זה לא קרה.
– אפשר חייל אחרון ודי?
– בסדר, חייל אחרון, אבל בואי ניקח את הגדול.
שנים שאני מחפשת את הפירות שסבתא שלי דיברה עליהם. בכל שוק, בכל מקום בחו"ל. בכל פעם אני מתארת לה, מצלמת או מביאה ותמיד כל מה שאני מאתרת הוא המובן מאליו. רק פעם אחת אני חושבת שטעמתי דבר אמיתי. במרחק אלפי קילומטרים מהמקור, בדרך לסן פרנציסקו, בין מרחבים שטופי שמש ומשבי רוח מהאוקיינוס . עצרנו לקטוף פירות יער בשדה שהזמין לכך. כל מיני שמות של Berries שלא נתקלתי בהם קודם והיה פטל כזה מסוג אחד שהגיע אל הלשון שלי רך ועדין והכדורונים שמהם הוא מורכב התחילו להתפרק לי בפה, בפיצוצון כמעט בלתי מורגש, אך עמוס בטעם, טעם שגורם לפיק ברכיים ורצון לשבת. איזה כימיקל במח שלי השתחרר מולם ונשביתי בקסם ממכר. קטפנו והם נהרסו די מהר, אבל למשך רגע בעל חיי מדף קצרים התחברתי לתת מודע קולקטיבי, לעבר, לנירוונה ולאינסוף.
נגע בי עמוק
:) תודה. אני יכולה לתאר לעצמי
הסיפור והכתיבה שלך נגעו בי במיוחד. ובלי שום קשר, לעצור ולקטוף פטל, ולאכול אותו באמצע שדה או שביל, שטופי שמש, זהו רגע רווי בקסם, שחוויתי כמוהו לפני שבועיים בדיוק.
תודה יעל ואיזה כיף שאת כל-כך קרובה עדיין אל הרגע.