בזמן האחרון התשובות לשאלה "מה נשמע?" נשמעות בערך כך: "הכל טוב", "הכל בסט", "הכל דבש" והדובדבן שבקצפת: "מעולה. מעולהמעולהמעולה". ואני תמה – מה מביא את האנשים להתנסח כך? מה מביא אותנו לשקר או, טיפה יותר בעדינות, להתנסח בצורה כוללנית מאד מחד וחיובית מאד מאידך? תקנו אותי אם אני טועה, אבל העולם לא תוקן סופית בשנה-שנתיים האחרונות והסבל האנושי עדיין לא תם. ובכל זאת – לכולם, כל הזמן, הכל הכי טוב שהיה יכול להיות.
כדי לענות לעצמי על השאלות האלה ניסיתי לדמיין לעצמי את טקס ה"מה נשמע" כפי שהתרחש בתקופות אחרות. קבוצת ילדי־פרחים יושבת מחוץ לקרוואן באיזו שמורת־טבע אמריקאית. "טימי־בוי, מה נשמע?", שואלים הם, והוא עונה: "חזרתי מן המעיין שם פגשתי שתי נימפות ואני מאושר כמו השמש ועצוב על ילדי הרחוב בשיקגו שגורלם לא שפר עליהם כשלי". או: על הברזלים בלייפציג יושבים אי אז שישה צעירים לובשי שחורים ומעילי עור ועטויים איפור כבד. "מרגוט", מסנן אחד מהם לעבר הצעירה המתקרבת והיא מחזירה: "חרא יום, חזירים. נרד העירה?"
כוונתי אינה להשטיח תקופות שלמות לכדי מצב רוח אחד. ברור לי שגם באייטיז היו כמה אנשים ששמחו וחייכו, בניינטיז הכעס לא משל בכל ובסיקסטיז לא כולם רווחו אושר ודאגה אינסופיים. אבל משהו בדימוי שלנו את התקופות האלה בכל זאת מצמיד אליהן הלך נפש דומיננטי – בדיוק כמו שאנו מצמידים אליהם סגנונות מוזיקאליים, סגנונות בעיצוב, מהלכים פילוסופיים, אירועים פוליטיים, סמים דומיננטיים וכך עד אינסוף. אני מאמין שההצמדות האלה אינן לשווא, וגם אינן מנותקות אחת מן השנייה. אמנם אנו אוהבים לחשוב שמה שאנחנו מרגישים ומחצינים הוא תוצאה של המחשבות שלנו, האירועים שעברו עלינו, מבנה האישיות שהתעצב לנו. אך בדרך אנו נוטים להזניח את ההקשר החברתי שבתוכו מתאפשר לרגש להתבטא ולהתקיים. מתבקש לקרוא לזה לחץ חברתי, אבל נדמה לי שזו תהיה טעות. מדובר על כח הרבה יותר סוחף מאשר קבוצה שמנסה להשפיע על יחיד ללכת בדרכיה. זו אופנה לכל דבר – גל שסוחף את הדומיננטיים יחד עם הפסיביים ושכוחו נובע מעומקו – היותו מושפע מכל אותם מאפיינים תקופתיים שמנינו ושלא מנינו וגם משפיע עליהם בו זמנית.
ונחזור לתקופתנו. אפשר ורצוי לנסות ולטוות את הקשרים בין ה"הכללה האופטימית" שעמה פתחתי לבין מהפכת המידע, הניכור, התנגשות הציוויליזציות, עידן הפוסט־פוסט, תרבות הצריכה ועוד רכיבי מפתח במתכון ההווה. אבל מה שחשוב בעיני במיוחד הוא ההעלאה למודעות של כולנו שאנו נדרשים להרגיש טוב, ובעיקר להחצין את זה שאנחנו בטוב. הכי טוב. הכל טוב.
יפה אמרת. בעיני זה מסתכם בזה שביטויים של רגשות של עצבות לא מקבלים "לייקים". המציאויות הוירטואליים מאפשרים לנו לחיות באיזה עולם אידאלי. עולם ללא צער או כאב. עולם שבו אנחנו שנונים, יפים וכריזמטיים. אז הרשתות החברתיות האלה מעודדות אותנו להיות שמחים – כל עוד המסך דולק. וזה יוצר פחד מלהסיט את המסך הזה ממול הפנים – כי אז נצטרך להתמודד עם תחושת הריקנות, עם השיעמום ואיך שאנחנו באמת מרגישים.
באמת יפה אמרת. יש לי מזל שהחברים שלי לעתים רחוקות עונים 'מעולה'. בדרך כלל זה 'בסדררר……' נמרח כזה.
ומה אם אני לא רוצה להטריח ולעייף כל בן אנוש ששואל אותי לשלומי, ויש הרבה כאלה..
ומה אם נמאס לי מהמירמור ורק ליום אחד בא לי להגיד "הכל מעולה!".
כמה אפשר לשקוע ברע..
כשארצה לשתף מה מפריע לי בחיים, אבחר בכמה בודדים כאוזן קשבת.
אברהם וקרן – תודה רבה.
אברהם – מעניין מאד מה שאמרת על הרשתות החברתיות, אני שם רק קצת אבל זו בהחלט התחושה שמתקבלת. אמיתי עמד פה פעם על תופעה קשורה באינסטגרם (http://untitled.org.il/?p=12138).
מירית – תודה על התגובה. אני לגמרי מבין את הצורך לא לעייף ולהטריח, אבל ניסיתי לטעון שבתקופות אחרות ייתכן שהיה אפשר למסמס את ה"מה נשמע" עם תגובות אחרות כמו "בסדר", "חיים", "נעבור גם את זה" וכו'. נכון שאם עונים "על הפנים" זה מזמין שאלות, אבל נראה לי שייתכנו אופציות נוספות לענות תוך כדי סגירת הדיון, שלא מקצינות עד כדי כך את החיוביות המעושה הזאת.
ברור גם שכל תגובה שתבחרי לגיטימית, ואם להגיד שמעולה משפיע לטובה על התחושות שלך זה אחלה.
לגבי הבודדים שעמם משתפים – זה נכון שכל התגובות השונות ל"מה נשמע" תלויות בהקשר הבין־אישי בהן הן נאמרות. ההכללה שלי במחשבה הזאת באמת דיברה יותר על מעגלים רחוקים מאשר קרובים, וככל הכללה היא מוגבלת בטווחים עליהם היא חלה.
מאוד אהבתי את הצלילה שלך אל תקופות אחרות, הייתי רוצה לקרוא עוד על ילדי הפרחים מפיך ועוד על האייטיז.
אני חושבת, וזה קרוב למה שמירית העלתה, שה"בסדר/מעולה/נפלא/סבבה" הזה נובע דווקא ממקומות של עצב ושעמום. מתוך יאוש ואי אמון במילה אחת שתסכם את מצבו של המשיב ומתוך מודעותו לחוסר הכנות שבשאלה "מה קורה/המצב/נשמע". התשובה הזו היא כמו וילון יפה ושקוף שמאחוריו עיי חורבות.
היה לנו אחד במושב שתמיד היה משיב "חרא!" או "זיפת!", בכל פעם שהיינו שואלים בשלומו.
בתור ילדים זה היה משעשע אותנו, אך שהתבגרנו התשובה היתה משאירה בנו טעם רע…
אבנר, נראה לי הבעיה בחוסר המקוריות של העונים, "מעולה" זו התשובה לשלוף של התקופה. זה דומה לדעות על אקטואליה.. כמה פעמים שמעתי את אותה דעה באותו ניסוח מאנשים כלכך שונים, ואז קראתי את זה באיזה עיתון מלפני שבוע.. אז "מעולה" זה ציטוט מן-המוכן. רדי-מייד לשוני.
אני, אגב, הייתי עונה לך "הכל ממש ממש סביר!"
או בסינית "בּוּ צוּ" שמשמעו "לא רע"..
מה שאולי כדאי לפתח זה מעיין סימן היכר לתשובה שגורה. אולי שילוב לא-חד-משמעי של מצבים סוטרים.
לדוגמא:
"הכל דבש מריר"
"הכל קקה מתקתק"
"כמעט מושלם"
"מעל הבינוני" (בהשראת קורט וונגוט)
או להיות יותר אבסטרקטים סוראליסטים:
-מה המצב?
-"הכל עגול"
– "הכל צהבהב"
– "דגים"
– "שוחים"
וכן הלאה.
עינת היקרה וניר – קודם כל סליחה ענקית על האיחור העצום במענה. מין תקופה כזו של רצון להתרחק מאד מהרשת, ובתוכה זה נשכח ממני.
עינת – תודה רבה. אני ממש מסכים עם הניתוח שלך. וגם הבאת דגש חשוב: חוסר הכנות שבשאלה. הייתי מניח שמירית הייתה עונה לגבי זה שזה בסדר, שבמסגרת כללי הנימוס ואילוצי חוסר הזמן זה בלתי אפשרי לשאול את השאלה תמיד באופן כנה, אבל שעדיף לשאול אותה כך מאשר שלא לשאול כלל. אני אישית הייתי מאד שמח לו השאלה הזאת הייתה נשאלת יותר פעמים ביותר כנות. ואני מכיר אנשים שמקפידים לשאול אותה אך ורק במלוא הכנות וזה מרגיש נהדר כשהם שואלים.
ניר – באמת תגובה קיצונית כזו יכולה לבעס לאללה. מצד שני, לא הייתי רוצה שאותו אדם יצנזר את עצמו כדי לא להשפיע על מצב הרוח הציבורי. אני מקווה שאפשר ללמוד לחיות עם שותפות עם הרגשות של אנשים כאלה, ללא שזה ישפיע על מצב הרוח שלך, אבל אני רחוק מאד מלהיות שם.
צ'ה – בדיוק – תשובה בשלוף של התקופה הזאת, ציטוט מן־המוכן, רדי־מייד לשוני. מאד מדוייק.
אהבתי מאד את הסוריאליסטיים האבסטרקטיים, וגם את השילובים הסותרים. אולי אאמץ :)