"אינפורמציה רוצה להיות חופשיה".
אמירה זאת לרוב מתפרשת כחופש משליטה ריכוזית ולרוב מתלווה אליה סנטימנט חיובי שבבסיסו האמונה שאינפורמציה חופשיה תוביל גם לשחרור של האדם ושל החברה. אבל זה לא תמיד עובד ככה. למעשה הדבר הראשון ממנו האינפורמציה רוצה להיות חופשיה הוא ההקשר ולכך יש השלכות משמעותיות על הדרך בה אנחנו מנהלים מערכות יחסים.
בעקבות מאמר שלי בנושא (לדעת קהלים נסתרים) הוזמנתי להרצות ולהעביר סדנה רעיונית במוזיאון לאמנות מודרנית של וורשה. קראתי לסדנה "לשכוח, לסלוח ודברים אחרים שמכונות עדיין אינן יודעות לעשות". מטרת הסדנה היתה להעלות רעיונות לטכנולוגיות מוגבלות אשר יותאמו לצרכים האנושיים שלנו. בין הרעיונות שהועלו בסדנה היו הארד-דיסקים ששוכחים, מנועי חיפוש שהולכים לאיבוד והיו גם אמוטיקונים (☺, ☹ ושאר בני משפחותיהם…). אבל לפני שנכנס לזה בואו נדבר שניה על "סטגנוגרפיה חברתית".
סטגנוגרפיה היא ההסתרה של דברים לאור השמש, כמו קמופלאז', דיו נעלם, שפת ה-ב'… דיינה בוייד מתיחסת לסטגנוגרפיה חברתית כתופעה שבה אנשים (בעיקר צעירים) מצפינים מסרים בתוך מידע פומבי החשוף לכל ובעיקר ברשת. היא מספרת את סיפורה של כרמן, צעירה שנפרדה מהחבר וביקשה לשתף את הכאב שלה בפייסבוק. עם זאת כרמן ידעה שאמא שלה קוראת כל סטטוס שלה ולרוב גם מגיבה ובכך לרוב מסתיימת השיחה כי החברים אינם מרגישים נוח לדבר עם אמא. אמא של כרמן גם נוטה להלחץ בקלות מה שממש לא התאים לכרמן באותו הרגע. לכן, במקום לשתף את מילות השיר העצוב שהתנגן בראשה, כרמן שתפה את מילות השיר Always Look on the Bright Side of Life של מונטי פיתון. אמא של כרמון (כצפוי) הגיבה מיד בסגנון "אני שמחה שעובר עליך יום טוב". החברים של כרמן, שמכירים את השיר ואת הסרט בריאן כוכב עליון ממנו הוא לקוח, יודעים שהשיר מופיע בדיוק בקטע בו הדמויות השרות מוצאות להורג והבינו את המסר. הם פנו אל כרמן בהודעה פרטית ושאלו לשלומה. דיינה בוייד טוענת שבזמן שהמבוגרים עסוקים בהרשאות פרטיות מורכבות, הצעירים מצפינים את המסרים שלהם הזמינים לכל ושככל שהם ימשיכו לחיות בפומבי, כך היא צופה שהם יסתתרו תחת אור השמש.
בסדנה דברנו גם על שאלות של פרטיות אל מול מערכות נתונים וחברות מבוססות מידע כמו גוגל ופייסבוק, אשר מיצרות מודלים שלנו על בסיס כל מידע (גם פרטי) שהן מצליחות להגיע אליו. ז'נה, אחת המשתתפות בסדנה נתנה דוגמה מרתקת לדרך בה היא מצליחה להסתתר לאור השמש. היא וחבריה מצ'וטטים רבות דרך תוכנת סקייפ והתפתחה בינהם תרבות פנימית של שימוש באמוטיקונים. סקייפ נודעת בזכות האמוטיקונים הרבים והמשונים (חלקם חבויים) בהם היא משתמשת. אבל בזמן שמערכות כריית מידע יודעות לנתח 
כחיוך, הן אינן יודעות לנתח אותו כהחיוך המיוחד של ז'נה. וכשהיא עושה שימוש ב-
(emo) החברים של ז'נה יודעים בדיוק לאיזה רגש היא מתכוונת. למעשה, ז'נה וחבריה פתחו שפה רגשית בלתי מילולית אשר נבנתה כשכבה מעל מערכת האמוטיקונים של סקייפ. זו מערכת שידועה ומובנת רק להם ולא רק שלמחשבים אין דרך לגלות אותה, גם אם היתה, לא ניתן היה להבין, לנסח ולקודד אותה. הסטגנוגרפיה החברתית של ז'נה וחבריה היא מעין פניה אחורה להסטוריה של הכתב והתקשורת החזותית. מקלוהן היה קורא לזה חזרה לשבטיות (re-tribalization), תהליך של ביזור חברתי שמחזיר אותנו לקהילות קטנות.
אז מה בעצם אני חושב על התופעה? על החזרה לשבטיות? מה היא השורה התחתונה? זה טוב לנו? זה רע לנו? הרשו לי לסכם בזה:
"מסתתרים באור השמש"….אני אזכור את זה. ביטוי מעורר.
באחד הראיונות (ב1969 ) נשאל נבוקוב איכן היה מדרג עצמו ברשימת הסופרים הפעילים באותה תקופה. נבוקוב, שמעולם לא הסכים להתראיין בלייב, והצפין את דעותיו בכך שנהג לנסח ולעדן את המסרים טרם יפגשו בקהל מבקריו, ענה את המשפט הבא:
I often think there should exist a special typographical sign for a smile– some sort of concave mark, a supine round bracket, which I would now like to trace in reply to your question.
מרתק. מפנה את תשומת לבי למעשים שאני עושה בלי לדעת שיש להם הגדרה…
לעתים כמות הזמן שאני משקיעה בבחירת אמוטיקון שידייק את המסר גדול מהזמן הנדרש לכתיבה.
:)
בספר בולו בולו מפורטת תאוריה שלמה למה לא תהיה לנו ברירה, אלא לחזור לקהילות קטנות ויצרניות, המתמחות בתחומים שונים. מפאת חוסר הסבלנות שלי לכתוב את כל התיאוריה בפוסט, אוכל רק להמליץ לכם לקרוא את הספר.
קיבלתי את הספר מידידי עפר כהנא בתנאי שכשאסיים לקרוא אותו אעבירו הלאה, כך שהיום הספר מטייל לו אי שם.
http://ecowiki.org.il/wiki/%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95'%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95_(%D7%A1%D7%A4%D7%A8)
יש מיקרים שאנחנו מוסיפים רובד לאמוטיקונים ויש מיקרים שאמוטיקונים מצמצמים אותנו.
אני מניחה (בצורה לא מבוססת) שרוב המשתמשים שמתקשרים בעזרת אמוטיקונים גם חושבים לפיהם.
כשאני מחייכת בצורה מסוימת במציאות אני מצמצת את החוויה של החיוך לייצוג של האמוטיקון המסוים שבו אני משתמשת.
(שזה כבר מתרחב לייצוגים של מימימ ופחות אמוטיקונים)
מה שאני מנסה להגיד זה שיש השפעה דו כיוונית בין הייצוג של האמוטיקונים לייצוג החוויה, שמזכירה קצת את שאלת ההשפעה בין שפה לתרבות.
אני לא בטוחה שהייתי ממהרת להסיק מסקנות על "חזרה לקהילות ולשבטיות" (למרות אני שמה לב לכך שזו תוצאה אפשרית של תהליכי פירוק המושג "מדינה" – לא קשור לנושא המדובר, אבל המקרה היחיד שגורם לי לחשוב שכן יש מגמה כזו בשוליים). אם המחקר הוא על חקר צעירים, הרי שבני עשרה תמיד נוהגים להתקבץ בקבוצות וליצור שפה משלהם ו"קליקות". אני בספק אם אפשר להשליך שלב התפתחותי על כלל החברה ולציין את זה כמגמה.
אני מסכים איתך @ליאת. בדיוק עניתי לידידה בסקייפ ונחרדתי מהסגנון המחודש של אנימציית ה :P אני בד"כ משתמש בהוצאת לשון בצורה בה אחרים היו משתמשים אולי בקריצה. זה מרגיש לי פחות סליזי מקריצה ויותר מטופש, אפילו קצת כמו קריצה על עצמי. אבל עם האנימציה החדשה הוצאת הלשון ממש נראית כמו לעג וזו ממש לא כוונתי בשימוש בזה.
@נופר, בגדול אני מסכים. אבל אני חושב שבכל זאת מדובר בשינוי בביזור לשפות פרטיות כיוון שאלה נעשות על גבי פלטפורמה שמנסה לקודד ולהבחין בינהן. במידה רבה היכולת של אלגוריתמים להבחין בין קהילות ולפתח קונספט של תת-קבוצות מחזק את תופעת ההבדלות של קבוצות אלה אחת מהשניה. ספר ממש מומלץ בנושא הוא ספרו של אלי פריסר The Filter Bubble:
http://www.thefilterbubble.com/
האמוטיקנים הם יציר דור האינטרנט הסוגד לצמצום המלל וההבעה הרגשית. בדיוק כמו חחחח
@ענת – לא הייתי מגדירה את האמוטיקונים או חחח כצימצום, להפך.
למשל כשאני כותבת הודעת טקסט מאוד קל לפרש את מה שאני כותבת כתקיפה או ככעס, לכן חשוב לי להוסיף סמיילי כדי להעביר את רוח הדברים.
כשאני כותבת חחח (ואני לא אבל נגיד), אני בעצם מרחיבה את ההבעה הרגשית שלי ובמקום סתם לחייך אני אומרת "הצחקת אותי" (=חחח). אחרת איך תדעי שהצחקת אותי?