עיצוב ספרי אמנות וקטלוגים לאמנים נחשב לבון־טון של עולם העיצוב הגרפי. בזירה זו מככבים טובי המעצבים. חדרי המורים במחלקות לעיצוב גרפי מציגים ייצוג אדיר וחסר פרופורציה לעוסקים בעיצוב קטלוגים לאמנות. ובהמשך ישיר שואפים הבוגרים המובילים גם הם לעסוק באותו תחום יוקרתי. אם כך, יש מקום לשאול: “מהו תפקידו של הקטלוג והאם הוא אכן משיג אותו?" כל אמן רוצה קטלוג. מדובר בהוכחת רצינות, מעין התחייבות למסורת של ידע, לעולם האינטלקטואלי. אמנים רוצים להיות על המדף של אנשי מפתח: אוצרים, אספנים, גלריות, אקדמיות. גם אותם אנשי מפתח רוצים להגשים את עשייתם בדמות אותו אובייקט בעל חשיבות. מעבר לתערוכה, הספר נחשב לזירת מידע מרכזית של עולם האמנות, ובניגוד לתערוכה הוא אינו מוגבל בזמן ובמקום. בנוסף ליצירה, הספר משמש כמוצר צריכת אמנות, ובניגוד ליצירה המקורית הוא עדיין נגיש יותר לקהל גדול. מובן אם כן מדוע בוחרים אמנים, אוצרים וארגוני אמנות להוציא לאור קטלוגים. מובן ההכרח לגייס משאבים, לפנות לקרנות ולשבור חסכונות. מובנת המחוייבות להעסיק את המעצבים, הצלמים, הדפסים, העורכים והמפיקים הטובים ביותר. מובן הצורך להשקיע בהפקות דפוס יוקרתיות ומורכבות. מובן המאמץ להזמין מאמר מיוחד שיפורסם לצד הרפרודוקציות ויוסיף להן מימד מילולי, אקדמי וביקורתי. מובן כמובן שאת אותו המאמר יש לתרגם לאנגלית ואולי אף לשפות נוספות. מובן הכורח לעבות את דרישות הפקת התערוכה בתוספת הפקת דפוס והוצאה לאור. כל אלה אכן מובנים מאליהם אם מתעלמים מתפקידו של הספר מרגע ההוצאה לאור. אני נוטה להאמין שהיחס בין מאמצי ההפקה שלפני ההוצאה לאור לבין האימפקט התרבותי שאחריה נמוך בתחום הקטלוגים יותר מברוב תחומי הפאבלישינג המקבילים. מפאת עלויות ההפקה ומוגבלות התקציבים ההוצאה מחוייבת להיות מצומצמת. הספרים לרוב נמכרים רק בתערוכה, לקהל שממילא כבר נחשף ליצירה במלואה ולא רק לרפרודוקציה המודפסת שלה. נדבך משמעותי מהרכישה היא מחווה מנומסת – בני משפחה וחברים שקונים את הספר בכדי לתמוך באמן. רבים מהספרים היקרים מחולקים בחינם לאנשי מפתח ומוסדות אמנות שלא בהכרח הביעו עניין ביצירה וספק אם הספר ישנה זאת. לעיתים אכן נרכשים עותקים על ידי מי מבין הקהל המצומצם שאהב את התערוכה ומבקש לשמר לעצמו משהו ממשנה. כמה מהם אכן ישובו ויעיינו בדימויים, יחידי סגולה אפילו יטרחו ויקראו את המאמר המצורף. אך אלה הם בגדר היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. בסופו של דבר, גם ההוצאה המצומצמת נידונה להיאסף לערימות עודפים מאופסנת – מצבה לעקרותו של מעשה ההוצאה לאור. לצערי לא עומד לרשותי המידע הסטטיסטי בכדי לתקף את טענתי, אך עצם היעדרו של המידע מחזק אותה. בניגוד לתחומי תקשורת חזותית אחרים, עושה רושם שעיצוב קטלוגים אינו מחוייב לשינוי מציאות ואף אינו טורח למדוד אותה. במנגנונים ההיררכיים של עולם האמנות קטלוג הוא פשוט משהו שצריך לעשות, כדי לעשות, כדי לראות את עצמך על כרומו (או עדיף על מט איכותי ויקר שכמו כרומו משמר את עומק הצבע אבל בלי חלילה להראות זול). אין חשיבה על מודל עסקי שישיב לאמן את הוצאותיו, אין חשיבה אסטרטגית עמוקה על אימפקט לטווח ארוך, אין מחקר של קהלי יעד, של שינוי תרבותי, אין הפעלה שיטתית של אפיקי ומנגנוני הפצה, אין אפשרות ללמוד מסיפורי הצלחה ולשחזר אותם וכמעט אף פעם אין הוצאה מחודשת. אותה פטישיזציה של האובייקט המודפס מצליחה בצורה כמעט פרוידיאנית להתעלם מקיומה של האינטרנט. הזמינות, הגמישות, הפתיחות והמיידיות הדיגיטליים שמחוללים מהפכות בכל תחום ידע אחר זוכים לבוז מצד המנגנונים השמרניים של עולם האמנות ולא במקרה. נראה כאילו האמנות מנסה לשמר את ההילה של יצירת האמנות על ידי סירוסו של השיעתוק הטכני. בתוך כך נשאלת השאלה, מדוע מתעקשים מעצבים לאמץ את סולם הערכים המעוות של עולם האמנות? הרי תעשיית הקטלוגים היא ריאקציונרית בהווייתה והיא מתכחשת לשאלות המרכזיות בליבה של התקשורת החזותית. לא הגיע הזמן שנוריד את הקטלוג מהפדסטל?
מצטט את תגובתי מפייסבוק: אני אוהב קטלוגים יפים. הם חפצי נוי- כמו מגזינים יפים, או כריות לספה, או פסלונים דקורטיביים. העולם לא זקוק להם אבל מאוד נעים שהם קיימים.
היי מושון, לדעתי בשנים האחרונות שינה קטלוג התערוכה את מקומו ואת תפקידו. הוא הפך מספר שמטרתו לתעד את התערוכה וללוות אותה כדי שהמבקר יוכל "לשמר לעצמו משהו ממשנתה", לאובייקט נחשק. מקומו היום, במרבית המוזיאונים המובילים, לספק עבודה נוספת שהיא חלק מהתערוכה ואותה יכול המבקר לקחת איתו. העובדה כי מבקר יכול לחזור לביתו עם פיסת אמנות/עיצוב, עליה עמלו מיטב המעצבים ומיטב המקצוענים, וזאת במחיר שבדרך כלל שווה לכל נפש, היא לדעתי מרוממת. אני מסתכלת על עצמי, ורואה שבין היתר, אני מזמינה קטלוגים של תערוכות מחו"ל (לאו דווקא כאלה שהייתי בהן), ומתייחסת אליהם כמו אל כל ספר עיצוב שברשותי – כאל אובייקט עיצוב שאני יכולה לממן. אם יש שם מאמרים שמרחיבים לי את הדעת על משמעות האובייקט, מה טוב. אני גם חושבת שאנשים כן חוזרים לקטלוגים שהם רוכשים, לעיון, לבחינה, לרפרנס. תערוכה שביקרת בה, תישאר חלק מהזיכרונות שלך, מהוויה שלך ומההשראה שעוד תצוץ בשלב זה או אחר. הבחירה שלא לעשות קטלוג אינטרנטי, היא בחירה שיש בתוכה מן היהגיון, כמעט אף אחד לא קרוא מאמרים ארוכים על גבי מחשב. מה שכן, אני מאמינה שניתן לגבות את הקטלוג המודפס בחלקים וירטואליים, כאלה שיתמכו, יוסיפו ויישארו לעד מעל במת הענן.
* יש משהו מאתגר ומסקרן באנשים/מידע שלא נמצא באינטרנט.
אתה צודק לגמרי. זה מעניין בעיקר את האמן כי הוא יכול לגעת במוצר שמסכם את יצירתו, זו במה למבקר, ויחסי ציבור לגלריה או למוזיאון. גם אני אוהבת קטלוגים יפים, מ-א-ד, יש לי מאות כאלה ובקרוב אני הולכת לזרוק אותם. בזבוז זמן ומשאבים. אפשר בהחלט לעשות את זה באינטרנט וזה רק עניין של זמן עד שזו תהיה הפלטפורמה היחידה. מי שלא מבין את זה לא ער לשינויים שחלים סביבו. הגיע הזמן לרתום את העיצוב לבעיות שמטרידות את העולם היום ולשאוף להביא ערך אמיתי. הן כל כך עמוקות שנדרשת חשיבה חדשה בכל התחומים וגם בתחום שלנו. הגיע הזמן שנוריד את המקצוע שלנו מהפדסטל.
מושון, שיחקת אותה. הצלחת לבטא משהו שאני מרגיש כבר הרבה זמן (מאז תקופת הלימודים), ועשית את זה באופן מדוייק. אני באופן אישי לא מאמין בעיצוב למעצבים/אמנים, אלה בעיצוב לאנשים, ולכן נראה לי הזוי שכל כך הרבה מעצבים נמשכים למקצוע בו העבודה שלהם בשימוש בנישה קטנה כל כך ונמדדת בעיקר ברבדים אסטטיים. כמו שאיציק כתב למעלה: "אלו חפצי נוי". אבל לטעמי עיצוב הוא לא נוי, אלה נועד לשימוש.
הי מושון, נאמר שקם לו בוקר אחד חוקר תרבות\אמנות ורוצה ללמוד על תערוכה שהתקיימה לפני שנתיים, או חמש, או עשר, או חמישים. איך הוא אמור לעשות את זה? אמן פועל לא רק מתוך מחשבה על ההווה, אלא גם מתוך מחשבה על העתיד. בלי תיעוד אין פוטנציאל של שיח. ברוב הקטלוגים תמצא גם התחלה של שיח בדמות מאמר או מספר מאמרים. למי שעדיין מאמין באפשרות של שיח בשדה האמנות ובחשיבות התרבותית של אמנות פלסטית, יש סיבה לרצות שיהיו קטלוגים בעולם. כמובן שיש גם קטלוגים גרועים או מיותרים, זה נכון לגבי כל סוגה ולגבי כל מדיום. השאלה אוף\און ליין היא פחות משמעותית בעיני. הפרינט לא מת בינתיים, אפשר לתהות למה, אבל אי אפשר להכחיש את העובדה הזאת.
אני לא טוען שאין ערך של נוי, תשוקה או יצירה באובייקטים הללו. אני פשוט טוען שבמאזן העלות במשאבים (זמן, כסף, תשומת לב…) לעומת הערך הסופי יש מקום לשאול מה הוא תפקידו של הקטלוג וכיצד הוא ממלא אותו במרחב התקשורתי בו אנחנו חיים כיום. כיום הקטלוג הוא עוד מצודה מרוחקת של עולם אמנות יהיר ומרוחק אשר מקדש את האקסקלוסיבית ובז לעממיות. אפילו אם אותו חוקר אמנות שליאת מתארת לומד תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ואינו תלמידת תיכון מרהט גם בעבורו אותו הקטלוג לרוב עדיין אינו נגיש. מה שמשתמר לאורך זמן בספריות פרטיות או אוניברסיטאיות (על ציבוריות אין בכלל מה לדבר) הם רק אותם קטלוגים שנכנסו באופן חד משמעי אל הפנתאון של עולם האמנות.
טענתי היא שכיום הקטלוג משמר מערך כח ישן שמן הראוי שנערער עליו אם אנחנו אכן מאמינים שלאמנות יש תפקיד חברתי ותרבותי ולא סתם אומרים את זה כי זה נשמע טוב. על אחת כמה וכמה אם אנחנו מעלים אותו על הפדסטל של מיטב העשייה העיצובית. כשיש אלטרנטיבות פתוחות ונגישות יותר הבחירה באקסקלוסיבית הזאת היא בחירה חברתית פוליטית, היא משרטטת גבולות ברורים של מי ראוי להחשף לאותה ״תרבות גבוהה״ ומי עדיף שיתמקד ב״כוכב נולד״.
ברור שאני אוהב קטלוגים יפים ואולי אפילו אחטט בפח האשפה של רותי אם היא תממש את איומיה. אני פשוט טוען שכיום הבחירה בהם על חשבון פתרונות עיצוביים אחרים היא או בעייתית מבחינה פוליטית, או בעייתית מבחינה עיצובית או שניהם יחד.
הי מושון, דווקא בעידן הדיגיטלי שבו כל אחד יכול להעלות כל יצירה לאינטרנט ולכאורה קיימת גישה בלתי מוגבלת, הקטלוג לא מהווה עוד שער כניסה אל העולם. הוא עוד משהו שקיים בעולם, עוד צורה של יצירת תיעוד ושיח, וכן, הוא לא בהכרח פונה לכל אחד או מיועד לכל קהל. אם כבר, הוויתור על שיח רציני ומעמיק לטובת פוסטים, טוקבקים, לייקים ובלוגים הוא שמאיים להפוך את האמנות לכוכב נולד. השאלה היא למה אתה לא יוצא נגד ספרי הגות או ספרי מחקר של פיזיקה או מדעי הטבע, שגם בהם מושקעים משאבים לא מבוטלים, וגם אותם קוראים הרבה פחות אנשים מאשר את סדרת הארי פוטר. למה דווקא קטלוגים של אמנות נראים לך מיותרים. לוותר על קטלוגים דווקא, ולוותר עליהם באופן גורף, זה להרים ידיים ביחס לאפשרות של שיח מעמיק ורציני ותיעוד מקצועי בשדה האמנות. אני עוד לא ויתרתי ונשאר לי רק לקוות שאני לא לבד בעניין הזה. אם הטענה שלך היא שקטלוגים צריכים להיות ׳פחות מושקעים׳ או ׳פחות מעוצבים׳ , זאת כבר כנראה שאלה של משאבים והעדפה אישית, ואולי קשור גם לכך שאלה לא ספרים ככל האחרים אלא ספרים שפונים בעיקר לחוש הוויזואלי ונמכרים בעיקר במוסדות אמנות, וכן, גם לכך שיש מי שרוכש אותם כסמלי סטטוס או כאובייקטים של תשוקה. יש גם ספות מאד מעוצבות וגם אתרים מאד מעוצבים, ואולי השאלה צריכה להיות על עיצוב בכלל. לא נראה לי שזאת היתה כוונתך.
מושון, לדעתי השאלה המעניינת איננה אם לא הגיע הזמן שנוריד את הקטלוג מהפדסטל, אלא למה הוא שם.
אני אציע תשובה המבוססת על המהלך התרבותי שעברה החברה הישראלית משנות השבעים ועד היום:
מנחם מאוטנר מבחין בין שתי קבוצות עיקריות בחברה הישראלית: הראשונה מונה את "אנשי ההגמוניה של תנועת העבודה", שהוא מכנה "ההגמונים לשעבר הליברליים", עליהם נמנו אנשי האליטות של המנהל הציבורי, העסקים, העיתונות, התרבות האקדמיה וכו', שתמכו בתכנים קוקטיביסטיים ואידיאליסטיים. הם אחזו בעמדות המפתח הפוליטיות והתרבותיות עד 1977. אני מוכנה להמר שמרבית קוראי הטקסט שלך נמנים על צאצאיהם הרוחניים. הקבוצה השניה, שנציגיה תפסו את השלטון ב-77, התאפיינה בקידום ערכים של אינדווידואליזם, נהנתנות ותרבות אמריקאית. מאוטנר טוען שלמרות שההגמונים לשעבר הפסידו את השלטון לגוש הימין, הם ממשיכים לאחוז ולהתבצר באתרים מרכזיים של החברה והתרבות הישראלית גם כיום (למשל: באקדמיה, בבית המשפט העליון וגם במוזיאונים).
הקטלוג, כשופר של המוזיאון, הוא כלי להפצת תפיסת העולם של "ההגמונים לשעבר הליברליים". תפיסת עולם שבצורתה הטהרנית היתה שמחה להפנות עורף ל"תרבות הרחוב" א-לה כוכב נולד, ולקדם סטנדרטים של "תרבות גבוהה", המכבדת לדינג נעים וקרנינג ראוי על גבי נטול עץ איכותי. כיוון שגם המוזיאונים וגם המחלקות לעיצוב באקמיה מנוהלים ע"י אנשים המשתייכים לאותו חתך פחות או יותר, אין פלא שהם עושים יד אחת בשימורו של המדיום האליטיסטי הזה. כך משמרים את השיח.
על כן תוכנו של הקטלוג חשוב, אך עיצובו (מאופק ו"נקי" על פי רוב), נושא מסרים חשובים לא פחות (יעיד על כך מעמדו של מיכאל גורדון כאורים והתומים של התחום בארץ).
סבבה, נגדיר את השיח האינטלקטואלי כנחלת ההגמוניה הישנה ובתגובה נקרא לויתור עליו, אסטרטגיה נפלאה. זאת בטח לא האסטרטגיה שמאוטנר, שגם אני זכיתי להיות תלמידתו, מציע. הדרך היחידה לשמר את כוחה של האמנות ככוח תרבותי היא להלחם על השיח – להשתתף בשיח, ולקדם אותו. הידע הוא הכח שלנו מול הקפיטליזם שמנסה באמצעיו שלו להשתלט על השדה הזה. הקטלוג מאפשר דברים שפורמטים אחרים לא מאפשרים, הוא מאפשר כתיבה והוא מאפשר תיעוד. לפני שמכריזים עליו כאובייקט או קישוט, אני מציעה לפתוח אותו, להתבונן ולקרוא. ובעניין המוזיאון – המוזיאון אולי לא ממלא את תפקידו באופן שהיינו רוצים, אבל לפני שמכריזים עליו כאויב שווה לזכור שהוויתור עליו מפקיר את השדה הזה בידי בעלי האינטרסים הכלכליים. המשימה שלנו צריכה להיות מוזיאונים, אוצרים ופרסומים טובים יותר ולא כפירה בנחיצותם של מחקר ושיח.
ליאת, לא בלבד שאינני קורא לבטל את המחקר והשיח, אני קורא לאפשר אותם. מה הוא אותו השיח שמקיים הקטלוג המודפס? את מי הוא משרת? ויותר מזה, את מי הוא משאיר בחוץ? אנחנו לא טוענים שיש לסגור את המוזיאונים או ליישר אותם לתפיסה קפיטליסטית זו או אחרת. אבל מה בתרבות הקטלוג המודפס מהווה התנגדות לתפיסה קפיטליסטית. טעות יהיה לבלבל בין פופוליזם קפיטליסטי צרכני (דוגמת כוכב נולד) לבין מחוייבות להשפעה חברתית ותרבותית. אמנם שתי המוטיבציות מתעניינות באימפקט של המסר התקשורתי על הקהל אבל הן רחוקות מלהיות זהות וההשטחה שלהן היא טעות נפוצה. עולם האמנות אינו מציב התנגדות לתרבות הצריכה ע״י פרסום קטלוגים יפים בשביל אף אחד. להיפך, הוא נכשל בתפקידו זה. הטענה אינה כנגד המחקר והשיח, הטענה היא בעדם ובעד עיצוב ופורמט שיאפשר להם אכן להגשים את יעדם.
לדוגמה (ואעדיף בכל זאת להשאיר את זה כדוגמה ולא לסטות מהדיון) מאמר זה פורסם במקור לפני כחודש בגליון המודפס ״אנטייטילד אובג׳קט״. הגליון חולק חינם בכל בית ספר לעיצוב ואמנות ובמוקדי תרבות נוספים אחרים. עם זאת, מעטים מאוד ממי שנתקל בגליון קראו את תוכנו, מעטים עוד יותר קראו את המאמר הזה ועל אף סגנון הכתיבה הפרובוקטיבי *אף אחד* לא טרח להתייחס למאמר המודפס. משמע, השיח לא התקיים. הדבר נכון גם לגבי מספר מאמרים שפרסמתי בקטלוגים לאמנות. אני לא מנסה לטעון שלא הייתי צריך לכתוב אותם, אני מנסה לטעון שתפקיד המעצב הוא לשרת את התוכן ואת התרבות אליה מיועד התוכן הזה.
ולכן אני עומד בטענה שלי שבשורה התחתונה ההחלטה על פורמט של קטלוג, בעיקר כזו שבאה על חשבון פורמטים אחרים שאכן תומכים בהפצת התוכן, קיום השיח ושימורם, היא בעייתית כהחלטה פוליטית, כהחלטה עיצובית או שתיהן במשולב.
מה גיא שגיא אומר על זה?
במיוחד לאחר הקטלוג האחרון למוזיאון העיצוב, זה מעניין לדעת.
דרך אגב, על פי איזה נתון אתה מבסס את ההשערה שאדם שקרא את הקטלוג המודפס של אנטייטלד לא המשיך את הדיון? כי לא קיבלת אישור לכך מהאינטרנט? אולי דיונין שמתקיימים באון ליין נשארים און ליין. אולי ההשפעה של הקטלוג המודפס גרמה לכמה אנשים לקום ולעשות מעשה בעקבות מה שראו וקראו?
אז כן למחקר ולשיח, ולא לקטלוגים. אשמח לשמ
אז כן למחקר ולשיח, ולא לקטלוגים. אשמח לשמוע איך. יצא לי לכתוב טקסטים לתערוכות, טקסטים לפלטפורמות מקוונות (ערב רב למשל) וטקסטים לקטלוגים. הטקסטים לקטלוגים היו הטקסטים שהושקע בהם יותר זמן, ושקיבלתי בעבורם תגמול. הם גם ארוכים יותר, ומכילים (רחמנא לצלן!) רפרנסז. הם רציניים ומעמיקים יותר, ולו בזכות הזמן שהושקע בהם, והמרחב שהתאפשר להם, ומופיעים לצד רפרודוקציות איכותיות. יש דברים שהפורמט של הקטלוג מאפשר, שפורמטים אחרים פשוט לא מאפשרים. הטקסט בקטלוג הוא טקסט מלומד יותר, אבל לא מקצועי במובן המובהק כמו פרסום בז׳ורנל מקצועי, שפונה לקהל מקצועי. הוא יצור ביניים, ומבקש לפנות לקהל רחב יותר. הוא לא לכל אחד, אבל גם לא לאף אחד, ולשמחתי קיבלתי מספיק תגובות על הטקסטים שכתבתי כדי להשתכנע שאני לא היחידה שקוראת טקסטים בקטלוגים. לכל פורמט יש כמובן יתרונות וחסרונות, אבל לפני שקוברים את המוסד הזה צריך להציע לו אלטרנטיבה משכנעת.
מעניין כאן!
תודה למושון ולמגיבים :)
עד כמה שאני מבינה, לפחות מבחינת המעצבת הגרפית (שזה התחום שלי), ישנם שני היבטים למעמדו הרם של הקטלוג, כפי שמושון היטיב לתאר:
הראשון הוא הפן האידיאולוגי: עיצוב קטלוגים היא מלאכה שמעצבים גרפיים אוהבים להתנאות בה. היא מהווה מעין ״תו תקן״ המעיד על איכות עבודתה של המעצבת, שנבחרה לבצע עבודה שנחשבת אליטיסטית, ובתוך כך לקחת חלק בשיח האמנותי. למרות האימפקט המצומצם שלו, עיצוב קטלוגים נתפש כנחשק הרבה יותר מעיצוב ספרי לימוד לבית הספר, למשל, ויעיד על כך היצע הקורסים במחלקות לעיצוב באקדמיה.
האם זה צריך להיות ככה? באופן אישי אני חושבת שלא. אני לא שוללת בכך את נחיצותם העקרונית של קטלוגים, את תרומתם למחקר או את פוטנציאל היותם אובייקטים נעימים ואסתטיים, אני פשוט חושבת שלא צריך לקדש אותם או את מלאכת עשייתם כפי שאנחנו המעצבים אוהבים לעשות.
וזה מביא אותי לנקודה השניה המבטאת את מעמדו הרם של הקטלוג – הפורמט. מושון הציע גירסת מסך. בעיני זו אופציה לגיטימית. זה לא אומר שמהיום והלאה נשללת זכות קיומם של כל בתי הדפוס, אבל אני לא חושבת שהוצאת קטלוג מהודר ויקר של כל מחזור בוגרים בבית ספר לאמנות היא מחוייבת המציאות. כשאני מחפשת מאמרים, דווקא קל לי יותר לקרוא כשהם נמצאים אונליין.
אני חושבת שהמציאות הרווחת היום מושפעת מהזרמים התת קרקעיים שהזכרתי בתגובה הקודמת, וזו בעיני הסיבה לכך שמגמות ששוטפות את עולם העיצוב ויכלו לכאורה לשנות את המציאות הקיימת, מתקשות לחלחל כאן.
אני חושב שמעצבים אוהבים קטלוגים ובעיקר של אמנים עקב חופש יצירתי דיי גדול בקטגוריה ולקוחות יותר פתוחים מחשבתית.
אם כבר מדברים על משהוא שאולי פסה אבל נחשב מגניב לעיצוב ולרזומה, אני מעדיף לעצב בולים פי מיליון…
אתרים אולי מקדמים שיח, אבל בודאי לא שימור. הם ברי חלוף הרבה יותר מהצפוי. ניסיתם לחפש משהו שהיה כתוב פעם ב"קונספציה"? או ללחוץ על הקישור "מארב 2004-2008" (מוביל לדף 404)?
לעומת קטלוג של דיקורצ'ה עם צילומים נהדרים שאני אוהב להתבונן בהם שוב ושוב, נמצא אצלי כבר המון שנים, והוא מתערוכה שלא הייתי בה מלפני 20 שנה, ותמיד אצלי על אותו המדף.
ליאת, אני לא כ"כ מבין את ההתנגדות. מושון לא מבטל את חשיבות התיעוד, המחקר וכיו"ב, אלא רק את צורת ההגשה היקרה, המיותרת והמוגבלת שלהם. אני חושב שבהערכה מאד מאד נדיבה אפשר לומר ש-9 מתוך 10 קטלוגים אינם ראויים לדפוס, ובכל זאת מנהלי מוזיאונים שבוכים כל היום על קיצוצים וקשיים לא יהססו להוציא מאות אלפי שקלים על עיצוב, הדפסה על נייר יקר, כריכה ושינוע של חומרים שנקברים בסופו של דבר בארגזים ובמדפים אחוריים בספריות. אמנים שמתפרנסים בדוחק מעבודות צדדיות יעשו שמיניות באוויר כדי לגייס עשרות אלפי שקלים להפקת קטלוג בן כמה עשרות עמודים עם טקסט קצר ותמונות שלמרות איכותן היחסית אינן מתקרבות לקרסולי המקור, וכל זאת כדי שיהיה תיעוד שאיש כמעט לא יטרח לבחון.
לקטלוגים רבים אין כלל חשיבות מחקרית, ואלו שיש להם חשיבות כזו נוטים להיות מסורבלים עד כדי טרפוד כל יכולת להשתמש בהם (ניסית לקרוא את המאמרים בקטלוגים אדירי המימדים של משה גרשוני ומיכה אולמן שיצאו בשנתיים האחרונות?). זאת עוד לפני שדיברנו על העובדה שקטלוגים אלו, שמחירם עשוי להגיע ל-300-400 ש"ח, כלל אינם זמינים למי שאינו סטודנט באוניברסיטה או חובב אמנות מבוסס מאד.
כל זאת כמובן אינו אומר שהתיעוד באינטרנט אינו חף מבעיות, אך הפיתרון לכך הוא פיתוח אמצעי התיעוד ברשת ולא התעקשות על אמצעי הפצה יקרים, מסורבלים ומיושנים. לו את מאות אלפי השקלים שהושקעו בקטלוג של גרשוני היו משקיעים באתר טוב ומתוחזק היטב שיתעד את עבודתו, הוא יכול היה רק להרוויח מכך.
הי יונתן, אני מצטערת שלקח לי זמן להגיב. הסיבה היא שקצת התעייפתי מהדיון הזה, והסיבה לכך נעוצה לתחושתי בכך שבדיון עלו הרבה טענות מכל מיני סוגים, בערבוביה, וכתימוכין לאותה מסקנה – שאין צורך בקטלוגים.
הטענות, אם יותר לי הן כדלקמן:
1. לא צריך קטלוגים (טענה ערכית)
2. קטלוגים הם חפצי נוי (טענה אונטולוגית)
3. אף אחד לא קורא קטלוגים (טענה סוציולוגית)
4. קטלוגים הם דרכה של האליטה הישנה לכפות אג׳נדה תרבותית (טענה פוליטית)
5. מעצבים לא צריכים לרצות (!!) לעצב קטלוגים (טענה פסיכולוגית)
6. הכסף המושקע ביצור קטלוג יכול להיות מושקע באופן טוב יותר (טענה כלכלית)
7. טקסטים בקטלוגים הם בלתי נגישים (טענה אפיסטמולוגית)
8. ממשקים מקוונים עדיפים על פרינט (טענה טכנולוגית)
הייתי יכולה להמשיך אבל נראה לי שדי בכל אלה כדי להפוך את הדיון למבולבל ועקר, ואני מודה שגם אני חטאתי בכך.
לגופן של טענותיך, שני דברים:
1. יש קטלוגים מיותרים. כן, בהחלט.
בעניין זה אני מציעה ניסוי מחשבתי. בערימה דמיונית אחת נערום את כל הקטלוגים המיותרים. לצידה, בערימה נוספת, נערום את ספרי הפיזיקה המיותרים. לידה את ספרי הפילוסופים המיותרים. לצידה את ספרי השירה המיותרים. לצידה את ספרי הפרוזה המיותרים, ובערימה האחרונה נערום את כל התכנים המיותרים שמסתובבים באינטרנט. מעניין איזו ערימה תהיה הגבוהה ביותר.
2. עדיף פורמט מקוון.
אני בעד פורמטים מקוונים, מתה על זה, ואסירת תודה על בסיס יומי על זה שנולדתי לעידן גוגל בוקס וגובל סקולר. אבל יש כמה דברים שהאינטרנט ״אוהב״ ו״לא אוהב״ ששווה לתת עליהם את הדעת.
האינטרנט לא אוהב:
1. טקסטים ארוכים (בעזרת השם ובעזרת הטאבלט אפשר לקוות לשיפור בעניין זה, אבל נכון לעתה זה המצב).
2. לשלם לכותבים עבור תכנים.
3. לבקש כסף עבור תכנים (בעולם ה״אמיתי״ אנשים מוכנים לשלם עבור תוכן, באינטרנט עדיין לא ממש. שוב, ניתן לקוות לשיפור, אבל כרגע זהו המצב).
4. תכנים ל״יודעי חן״, במיוחד בשפת הקודש (התוכן המקוון נמדד על פי צפיות, הקלקות, לייקים, ובקיצור – פופולריות).
בנוסף (וכידוע לך) – לומר שתוכן שעולה היום לרשת יהיה זמין בעוד חמש או עשר שנים זה הימור די רציני.
ועוד בנוסף – האינטרנט לא פותר את בעיית החסמים. או שיש לפלטפורמה עורך, ואז החסם לא נעלם אלא הוחלף ברמה הפרסונלית, או שאין עורך, ואז, תסלח לי, השם ירחם, וכל טענת המיותרות רק עולה ביתר שאת.
ובעניין הסטודנטים. בתור סטודנטית דלת אמצעים בעצמי, אני מוצאת את עצמי פעמים רבות לא קונה קטלוגים. אני ניצבת בחנות המוזיאון, מדפדפת, מתבוננת ואפילו מלטפת לפעמים, כל הדחפים הקפיטליסטים-פטישיסטים שלי מתעוררים בי, ואחרי כמה דקות אני נזכרת בחשבון הבנק שלי, הלב נחמץ, והקטלוג נשאר שם. ובכל זאת אני שמחה על קיומו, ויודעת שאם אתגעגע אליו או אזדקק לו, אוכל למצוא אותו בספריה. זה ללא ספק אחד מאותם מקרים שבהם פחות כיף להיות דל אמצעים, אבל בטח לא הבולט או החמור בהם.
אני כן חושבת שהמוזיאונים צריכים להעלות את תכני הקטלוגים לרשת ולאפשר גישה חופשית לחומרים הללו כדי לקדם את המחקר והשיח – זה הרי תפקידם, ושמקרים כמו זה של נעמי אביב/תמר גטר/מוזיאון תל אביב הם מכעיסים ומיותרים. אני גם לא חושבת שנוהג כזה יפגע באיזה אופן במכירות של הקטלוגים.
לא רוצה לעייף, רק להסב את תשומת הלב לסוג נוסף של טיעונים: בתחילת השנה נדרשתי לבלות יומיים עם אחד הקטלוגים הגדולים והשמנים שיוצאים במוזיאונים הגדולים. אין שום תנוחה ושום מקום ישיבה שמותאמים לאתגר, ולכן עד עכשיו כואב לי הגב מהקריאה (טענה פזיולוגית).
וברצינות, זה נכון שגם בתחומים אחרים יוצאים ספרים מיותרים, אולם עלויות ההפקה של ספר פרוזה או ספר פילוסופיה, פורצי דרך או מיותרים ככל שלא יהיו, בטלות בשישים ביחס לעלויות הפקת קטלוג אמנות. עשרות ומאות אלפי שקלים נשפכים על קטלוגים שרובם מיותרים ואלה שיש להם חשיבות (למשל הקטלוגים הרטרוספקטיבים והמחקריים), מוגשים במידות שאינן מתאימות לגוף ובמחירים שאינם מתאימים לרוכש. ואם כבר הזכרתי מכירות – אין לי נתונים רשמיים, אך למרות זאת נדמה לי שאפשר לומר בוודאות שהתמורה הכספית שמתקבלת ממכירת קטלוגים בקושי מכסה את שכרו הבסיסי של המוכר בחנות. סכומי העתק שמושקעים בקטלוגים אינם מחזירים את עצמם ובאים על חשבון פעילות אמנותית נוספת, וכל זאת מתוך הרגל, חוסר הבנה ואהבה (מובנת לגמרי, שמסנוורת לא פעם גם את עיני), לאובייקט המעוצב.
בקיצור, אני לא נכנס לשאלות של עריכה כן או לא, סגנון כתיבה נגיש או מסורבל וכיו"ב, שנכונות ברשת באותה מידה שהן נכונות בדפוס, אלא רק לטיעון הכלכלי-טכנולוגי שאומר שהפער התהומי בין עלות הפקת קטלוג לתועלת שלו אומר שהגיע הזמן להפנות את המשאבים לפיתוח פלטפורמות רשת אמינות ועמידות שיוכלו להתמודד עם האתגר ביתר הצלחה.
אבל על כך נראה לי שאנחנו מסכימים בכל מקרה וכאמור, לא התכוונתי לעייף.
אני רוצה לערער על הטענה האוטומטית בדבר הפער הכלכלי העצום בין קטלוג מודפס להפצת ברשת. שלושה פרמטרים עיקריים משחקים: כתיבה ועריכה, עיצוב, הדפסה-הפקה. השניים הראשונים אמורים להיות זהים לפרינט ולרשת. הפקה והדפסת קטלוג עומדת מול תכנות-ממשק-הזנה-התאמה רב דפדפנית-תחזוק על פני זמן. כל הפרמטרים הללו נלקחים כחופשיים משיקולי זמן-עבודה-תקציב. אבל אם באמת רוצים לבדוק אופוזיציה לקטלוג המודפס חייבים במחשבה טריה וחדשה על יישומו האינטרנטי – אי אפשר פשוט לשפוך אותו לתוך בלוג ג'נרי קיים ולצפות להצלחה. על מנת ליצור קטלוגים וספרי אמן שמניחים מחדש סדרים וייחסי כח בין אמנים לאוצרים ומוזיאונים, שבודקים קריאה ארוכה בייקום בעל זהות עיקבית, ושמניחים צורות חדשות של דפדוף, קריאה ופורמליזם עיצובי צריך השקעה כבדה (כתיבה-עריכה-עיצוב-ארכיטקטורה-תיכנות) שלפחות בשלבים הראשונים עשוייה לדרוש יותר (!) מייצור נוסף של קטלוג פרינט נוסף.
נתבקשתי באחת התגובות פה להתייחס לקטלוג ממוזיאון העיצוב, אז הנה זה כבר נעשה בבלוג של יובל סער. מתוך יומנו של מעצב גראפי מהעולם שעומד להעלם… http://byfar.co.il/archives/70875
נראה לי שהדיון כאן רלוונטי לכל החפצים שהאדם משתמש בהם כסמל סטטוס. קטלוג עמוס השבחות דינו כשעון רולקס, האייפון החדש, הרמת חזה או בובת סוס-פוני חשמלית. הרעיון הוא שיהיה מהם למי שיכול להרשות את זה לעצמו, וכמובן שיהיו גם מי שיוכלו להרשות את זה לעצמם ובכל זאת יחשבו שזה לא הדבר האחראי/המאתגר/הפרקטי לעשות.
ליאת, יונתן, גיא, כולם, תודה על התגובות המרתקות, מאתגרות, משעשעות. מצטער שלא הגבתי קודם, אני בדרכים. מגיב עכשיו, לא רוצה לעייף, אבל נראה לי שיש מקום להוסיף לדיון המרתק הזה. שוב תודה לכם!
שוב, הקטלוג המודפס אינו פורמט פסול או אסור כמו שהוא גם אינו מצודה אנטי-קפיטליסטית אחרונה של עשיה אינטלקטואלית יחודית אשר אינה סרה למרותו של השוק ולרדידותה של המדיה.
הביקורת שהושמעה על הכשלים שבשימור התכנים הדיגיטליים היא בהחלט במקום ואין שום ספק שכיום עצם הפרסום של תוכן ברשת אינו מבטיח שרידות ונגישות לאורך שנים רבות. אבל הכשל הזה אינו תכונה אינהרנטית של הטכנולוגיה כי אם דגש ומחויבות של היוצרים בה. העשיה בתחום הארכוב הדיגיטלי היא עשירה ומשמעותית. בתחום האמנות באופן ספציפי יצא לי להיות מעורב בשני פרויקטים גדולים בתחום, הארכיון המקוון של הMoMA בניו יורק וה-ArtBase של Rhizome – מאגר המידע הרחב והמקצועי ביותר של אמנות מדיה חדשה. בשני הפרויקטים נעשה מאמץ מיוחד לכייל את התכנים לסטנדרטים בינלאומיים של ארכוב. למעשה כל עותק של עבודה בארטבייס של רייזום משוכפל מיד לעותק מקביל במאגרי המידע של ספריית הקונגרס האמריקאי. התכנים גם חפישים דרך מספר מאגרי נתונים והמחויבות לשימורם היא רחבה. במקרה של רייזום העבודה מתרחבת בימים אלה גם לתיעוד ואירכוב של הקוד לעבודות עצמן.
ההערה של גיא נכונה בדבר העלות של הפקת התוכן הדיגיטלי, אבל העלויות הללו יורדות והמורכבות של הצגת תמונות וטקסט מאונדקסים (אפילו ברמה של ספריית הקונגרס) הם בעיות טכנולוגיות פתורות שניתן להוזיל עלויות בהתמודדות עמם. ההפרדה בין תוכן מבנה ותצוגה של מידע גם מאפשרת שימוש חוזר בטכנולוגיות ותבניות אשר עדיין משמרים גמישות מאוד נרחבת בהתאמת עיצוב יחודי לכל גוף ידע נפרד (אם יש בזה עניין). גיא התייחס לעלויות ההפקה, אבל לא לעלויות ההפצה או הרכישה ששם יש יתרון ברור וחד משמעי למדיה הדיגיטלית.
אני רוצה להדגיש, המדיה הדיגיטלית אינה חפה מכשלים ועומדים בפניה עוד אתגרים רבים כפלטפורמה לתיעוד ושימור יצירה אמנותית. אבל טענתי היא שבניגוד לקטלוג המודפס, אנחנו רואים מחוייבות להתמודדות עם הכשלים הללו בזמן שהקטלוג המודפס קופא על שמריו וממשיך להכשל בהם, או גרוע מזה בוחר שלא להתייחס אליהם.
כניסוי, אם היינו מציעים מודל פשוט לשחרור התכנים (שכבר קובצו ונערכו עבור הקטלוג) בפורמט אחיד מכובד ופתוח ברשת, כמה מהמוזיאונים/גלריות/אוצרים/אמנים היו משתפים עם זה פעולה?
הי מושון,
פשוט לשם התשוקה.
בשביל זה ותו לא.
תשוקה איננה מתחשבת במודל עסקי אשר ישיב לאמן את הוצאותיו
או במודלים למנגנוני הפצה
היא אינה מתחשבת בכדאיות כלכלית של דברים
או בחשיבה אסטרטגית עמוקה לתווך ארוך
היא פשוט שם, יחד עם הפטיש והאי רציונליות יד ביד
והקטלווגים/ספרים האלו פשוט שם כי יש מספיק אנשים שהדיון והשיח שלהם מתבטא בזירה הזו
וזו התשוקה שלהם
שיח אוצר-מעצב, שיח אוצר-אמן-מעצב, שיח מעצב-צלם, שיח מעצב-אמן, שיח מעצב-דפס!, שיח מעצב-מעצב אחר
כמה שיחות נוצרות ומקבלות דיון ופלטפורמה לעצם קיומן על גבי הקטלוג
ומגיבות ממילא לתקופה בה אנו חיים
והמדיה והטכנולוגיה מקרינות עליהם וחודרות לתוכם
ויחסי הגומלין בעניין הזה בין האינטרנט למודפס מרתקים
והלוואי ואף אחד לא יבוא על חשבון השני
בכל זאת יכול להזדהות עם החלק הראשון של דבריך
על האוטמט והבון טון והתהדרות מיותרת ורהב וכו
אני חושב שאם העיצוב מצליח
ממילא הוא מסתדר חומרית, פוליטית וכלכלית עם כל השאלות שהצגת
אם העיצוב נכשל
מתחילות השאלות הללו, למה?למה על כרומו? למה ככך יקר וכו
כפיר
מישהו מוכן להמליץ על משרד שמתמחה בזה בארץ ?
או גרפיקאי ?
לאה – יש מספר מעצבים מצויינים שמנוסים בעבודות דומות. אני ממליץ לך לבחון קטלוגים מהשנים האחרונות ולראות מי עומד מאחורי העיצוב של אלה שאהבת (הקרדיט למעצב/ת תמיד מופיע באחד העמודים הראשונים).