איתן גרד את ראשו ותהה איך לעזאזל הסכים לנסיעה הזאת? הוא כיבה את הסיגריה, הנמיך את הווליום בטלוויזיה והחל לכתוב. על השולחן, בסמוך אליו, כרטיס הטיסה ללימה. הוא לא באמת רצה לנסוע, אבל עכשיו, כשהתיק ארוז והציוד מוכן נראה היה לו שלסגת זה אף מסובך יותר. הוא הדליק סיגריה ועבר על הרשימה שכתב: ציוד ללילות קרים, חולצה לטרקים, נעלי הרים, צבעי פנדה וניירות למקרה שירצה לצייר.
לאחר שחשב לרגע החליט להכניס לתיק את היומן הריק שקיבל כדי לתעד. "בטח תצא מזה יצירה", חשב לעצמו. "אולי אפשר לשמור את היומן בכתב ידי ולהציג אותו בתערוכה". אינספור הפעמים ששמע שיש לו 'כתב יד של רופא' כנראה שכנע אותו באמיתות הדבר. הטיסה נקבעה למחרתיים: הטיול המובן מאליו אחרי הצבא – ביחד עם גיורא. כמעט כמו כל דבר שעשה עד כה, נעשה ברגע האחרון, בלחץ ובאי-סדר. הוא התענג על השנאה העצמית, הניכור ותחושת הכישלון. איתן הרשה לעצמו לעשות את הדברים הנוראיים ביותר בעיניי רוחו – רק בגלל שתמיד יכול היה ללכת לבית הכנסת ולבקש סליחה, או בכל פעם ש"אלוהים הוציא אותו מזה" הלך להגיד 'הגומל' והבטיח שלעולם לא יעשה זאת שוב. כמובן שחזר לסורו לאחר זמן קצר.
"אבא ואמא היקרים", הוא חרט בכתב יד קטן וצפוף. "אמנם עשיתי את כל החיסונים ואת כל הסידורים לקראת הנסיעה, אבל אני לא רגוע. יש לי הרגשה שמשהו רע יקרה, שאלוהים יחזיר לי על כל הדברים הרעים שעשיתי… קניתי ביטוח חיים, הפעם דווקא לא ברגע האחרון, אלא מבעוד מועד! אם אלוהים קיים הוא בטוח עוקב אחריי. מה – הוא רוצה שאמות בטיול? אני מבטיח שאם אחזור בריא, אשנה את דרכיי. אני אלמד לשחות! ואלמד לנסוע על אופניים! אפסיק לעשן! אם לא אחזור – תעשו משהו עם הציורים והמכתבים שלי. תערוכה, או משהו. תתרמו כסף לבית-כנסת… שיהיה משהו טוב אחד על שמי. מקווה שאתם צוחקים כשאתם קוראים את זה. אוהב, איתן".
איתן קם, הכניס את המכתב למעטפה, לקק וסגר אותה. על המעטפה כתב: 'לקרוא רק אם יקרה לי משהו'. ברצינות תהומית ניגש לארון המשקאות של אביו והכניס את המעטפה בין השיבאס לערק. הוא עמד מול הארון, נשם בכבדות כבדקה דומיה, מנוכר לבבואתו שנשקפה בזכוכית.
מטריד במובן הטוב של המילה. ואיזה מרענן זה סיפורת באנטייטלד. כמו לטבול את הראש במים קרים.
ד"א – אתה דתל"ש?
תודה רבה!
ד"א, אינני דתל"ש, מרגיש כך?
הרגיש שלא, אבל היה ספק מסויים בכל זאת.