מהרהרת בנושא "תורה" בתחושת חלושעס אמיתית וכל מה שעולה לי לראש הוא הציטוט של הפילוסוף הנוצרי אוגוסטינוס מהיפו (354-430):
"הענק לי צדקה ואיפוק, אך עדיין לא" (מתוך 'וידויים', 397).
אני אוהבת את ההשהיה שיש בו.
שואלת חברה אם הוא מדוייק, אך מרגיש לי פחות מהודק ממה שזכרתי.
שואלת חבר אם הוא נזכר בהשהיה דומה ממקור יהודי והוא חושב ומצטט "פתח לנו שער בעת נעילת שער" ומפשט: "תן לי רק עוד רגע, חכה שניה אל תסגור, אני כבר בא". וזה מה שרציתי.
אני ניגשת למחזור של יום הכיפורים (שכבר לראות אותו מייצר לי מועקה ורצון לברוח) העמוד נפתח, והמבט שלי נח ונשאר בו. מרגישה איפה-שהוא במעמקי חרס כזה, עוד מתחת לסגסוגת שמצפה אותו:
"אני כקש לפני אש. וכעצים יבשים לפני האוּר. כסף סיגים מצופה על חרשׂ. הבל הבלים שאין בו ממש".
לפעמים נוח לנו בהשהיה הזאת.אבל אם אתה בחיפוש והחיפוש מפעיל אותך אולי התורה יכולה לחכות?אלוהים לא יסגור את הדלת אם אתה בתנועה.בשביל זה יש שנה הבאה……………שנה טוב ומבורכת
"תורה מתשת כוחו של אדם"
(סנהדרין כו:)
מירי חכמה, את צודקת. אהבתי את הניסוח "אלוהים לא יסגור את הדלת…". שנה נפלאה.
איתי תודה, מתשת לגמרי, ככה לפחות זה נראה לי מהצד.
"פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה יום" – אחד המשפטים החזקים בעולם. החוויה שלי לגביו לגמרי אחרת משלך ושל חברך. הוא אפילו לא נאמר, הוא נזעק. בשעה הכי דחופה. אין לו אפילו שנייה לחכות. זה עכשיו או לעולם לא.
ואיתי ועינת, גם עבורי תורה מתשת כוחי. זה מתחזק בכך שעוד כמה ימים היום שלי, ואני דתל"ש, כך שמצפה מעצמי למשהו בנושא ואין.
אתה צודק, עוצמתי ונוגע בעולם מהמעמקים עד לאינסוף. פישטנוהו (אפשר להטות כך?).
מעניין שכדתל"ש הזעקה עדיין חיה בך, יש דברים שנתפרים בנו כנראה ולא נמסים.
בהצלחה, סקרנית לראות מה ילד יום.
נגעת בנקודה לא פתורה. המילה דתל"ש היא כנראה הפשטה גדולה מדי של העניין. להתפלל התחלתי רק אחרי שכפרתי.
לא יודעת למה, אבל זה נשמע לי מאד כואב. להתפלל + כפירה.
בעצם זה אולי שמח, הקלה. תפילה שלא מתוך כורח אלא מתוך צורך.
כהרגלך דייקת, באופציה ב'. גמר חתימה טובה ממחשב שדלוק בחג, וסתירות רבות נוספות.
הלוחות השניים
אלו
שכולם מכירים
שמשה הביא, בבושתו
לאחר שהקודמים נותצו
מה היה בהם?
משהו גבוה יותר? לא ברור מאליו? לא פופוליסטי?
אחר