כל בוקר אני עוברת בדרכי בתחנת הרכבת ברחוב ליברפול (אני גרה בלונדון). זו תחנת רכבת גדולה, של פעם. תקרה גבוהה, המון רכבות. נחיל אנשים: חלקם עם תיקים, ממהרים לעבודה, אחרים עם מזוודות, נעים לאיטם בדרך ליעד מרוחק. בדיוק לפני הירידה לרכבת התחתית עומדת אנדרטה. ריבוע בטון עליו יושב ילד ברונזה עם עיניים חלולות וכיפה. לידו עומדת ילדת ברונזה, גם היא בעלת עיניים חלולות. לידם מונחת מזודת ברונזה ישנה. הכיפה תפסה את עיני, ונעצרתי לקרוא את הכיתוב. מסתבר שלתחנת הרכבת הזו הגיע הקינדרטרנספורט במלחמת העולם השניה. אני עוברת ליד האנדרטה כל יום, פעמיים ביום. הילדים חסרי העיניים ואני מחליפים מבטים, מעבירים ביקורת על העוברים ושבים הזורקים על ריבוע הבטון את כוס הקפה הריקה שלהם, או את העיתון המשומש.
תפקידה של אנדרטה הוא לייצג זיכרון. "לזכור ולא לשכוח", המוטו הישראלי האולטמטיבי. האמנם?
לא מזמן הייתי בפולין. באיזור שבו היה גטו ורשה עומדת היום שכונה של בלוקים. בכל פינת רחוב יש אנדרטת אבן שחורה, עליה חקוקים שמות לוחמי הגטו בעברית ופולנית. ה"טרמינל" הגדול באזור, האומשלגפלץ, גם הוא מסומן באנדרטה כמובן. שער אבן אפור, מאחוריו קיר זיכרון.
ורשה מוצפת באנדרטאות. בכל רחוב, בכל פינה נמצא ייצוג לזיכרון כואב אחר שקרה במקום לפני שבעים שנה. באחד משיטוטי ברחובות ורשה, נתקלתי בהריסות של הבנק הפולני. הבניין הופצץ ב-1945, אך בשל חוסר בכספים מעולם לא שוחזר. הפצע הפעור הזה היה חזק עבורי מכל אנדרטה מלאכותית שראיתי.
האם אנדרטה מייצגת תהליך של זיכרון או אולי של שכחה? אנדרטות לזכר השואה מכסות את החלל שהותירו הקהילות שהוכחדו. האם הן גם ממלאות את החלל הזה, או רק מכסות אותו? אנדרטה סותמת את תהליך הזיכרון. אנחנו משילים את הזיכרון, כמו נחש המשיל את עורו, מניחים אותו במקום מבטחים ויכולים להמשיך הלאה בלעדיו. משוחררים. האם אנדרטה היא מקום בו רוכשים זכרונות חדשים, ידע חדש, או שמא היא רק מקום קבורה לזכרונות הישנים?
גם ברלין היא עיר שחיה את ההתמודדות עם זכרונות עברה האלים (כן, זוהי מחשבה חובקת עולם). גם היא, בדומה לורשה, מלאת אנדרטאות. (אני מוצאת את אופי ההתמודדות של ברלין שונה מאוד מזה של ורשה, אבל זה כבר נושא למחשבה אחרת…) במרכז ברלין עומד טרמינל טמפלהוף. שדה התעופה שבנו הנאצים, הוא הבניין הגדול ביותר באירופה. הבניה מסיבית, חזקה. מטרתו העיקרית היתה להראות לעולם את כוחו של חיל האויר הנאצי. היום הוא בניין נטוש בעיקרו, גדול וריק. אולי הבניין הנטוש, שכמו עומד בסתירה הכי חזקה למהותו המקורית, הוא אנדרטה אפקטיבית יותר מכל האנדרטאות המלאכותיות שפזורות בעיר?
מישהו זרק שם ברגים, אומים, קפיצים, ואפילו משאית צעצוע שהוא הכין. אני לקחתי. מזכרת של טיול זכרון…
אנדרטה היא מקום להיזכר, להיזכר מחדש במשהו שכבר ידעת עליו, אפילו מעט, ולחוות חוויה רגשית או אינטלטואלית חדשה, בקשר למושא האנדרטה. הנה את למדת שדווקא בתחנה הזו ^שלך^ קרה משהו שמאוד רלוונטי לאנשים ש^את^ מכירה (מקווה שלא באופן אישי ממש).
מניסיוני בהקמת פרויקטים כאלה, כשמייצרים אנדרטה אכן נוצרת ליוזמיה הזדמנות להשתחרר – להשתחרר מהצורך לעשות משהו בקשר למה שקרה, ע"י הנצחה.
ספציפית זו אנדרטה לא מאוד מוצלחת בעיניי. הייתי עוברת בתחנה הזו כל יום במשך שנתיים, וכמו שאולי ניסית לרמוז, ללא הכיתוב אין סיכוי שאף אחד מהאנשים שעוברים שם ירגיש או יבין משהו שקשור למה שקרה באמת, ולא רק בגלל שבד"כ האנשים עוברים במהירות לונדונית חסרת סבלנות. אולי גם כי מרוב שהיא ריאליסטית, המסר לא עובר.
אני דווקא חושב אחרת – לא חייבים בהכרח לעשות משהו אקטיבי בקשר למה שקרה! לפעמים הידיעה מאפשרת לנו לנהוג באופן מסויים גם אם בתת מודע.
האנדרטאות השונות אמנם מאפשרות ליוצר/יוצרים לשחרר משהו וגם להביע את זווית הראייה המאוד מיוחדת שלהם על הנושא, אבל אל לנו לשכוח שלאחר מכן זה מאפשר לכל אחד ואחת ללמוד משהו חדש או לחדש לגבי משהו מוכר.
העידן הנוכחי מאפשר גישה כל כך נוחה ופשוטה למידע אבל אם לא נדע שמשהו קרה מתישהו איך נגיע למידע בנושא? כאן האנדרטאות באות לידי ביטוי ומאפשרות לכל אחד ללמוד קצת (אם זה יש לו/לה עניין בנושא).
בהקשר הזה אם ניקח את האנדרטה בתחנת ליברפול, גם אם רק 0.5% מהאנשים שעוברים שם כל יום זורק מבט לכיתוב שתחת הפסלון החביב זה מגיע להרבה מאוד אנשים, וכמובן שכל הכלים החברתיים של ימינו מאפשרים לכל אחד שהסתכל ומצא עניין בפסל זה או אחר לשתף את רגשותיו ומחשבותיו ברגע עם חבריו הנמצאים מסביב לגלובוס…כך שמחצי אחוז בליברפול סטריט מגיעים למספר הרבה יותר גבוה (הדוגמא הקלאסית היא שאני קורא על הנושא הזה כאן!)
ורשה ופולין הן אנדרטה אחת גדולה אבל יש עוד הרבה מקומות בעולם (קצת פחות מתבוססים בדמם) בהם יש אנדרטאות כאלה ואחרות שנוגעות באנשים וגורמות להם לפשפש בים המידע המצוי תחת אצבעותינו.
אנדרטאות, מטרתן לשמר זיכרון על מנת למנוע את חזרתו של ארוע טראומתי. הבעיה היא שכמו בכל טראומה, האנדרטה גם מנציחה את החרדה. כך שבאופן פרדוקסלי הזיכרון כאילו "תוקע" אותנו בעבר, אנחנו מגדירים את עתידנו דרך אותו ארוע שמתמזג בנו. השאלה היא אם אפשר לבנות אנדרטאות שנובעות מקידוש החיים ולא מזכרון המת; דומה יותר לטוטם עם מורשת שמאפשרת מעין סמביוזה עם ההווה. כזו שמאפשרת יותר זיכרון אוניברסלי – ערכי, מאשר זיכרון פרטי אגואיסטי? שאלה נוספת היא, האם במבחן הזמן יש חשיבות לשימור הזיכרון בהיסטוריה או שאולי עדיף לאפשר את המרתו במיתוס?