יש מי שהצלתי ויש מי שלא הצלחתי להציל. הוֹ הדברים שיכולנו להציל. מטביעה הצלתי את מיקי, מן השלולית, כל מה שצריך היה זה לראות.
מיקי שכב בה רטוב, על הגב ומתחת לאיקליפטוס שליד מגרש הכדור-סל. אם עמדת בקצה החצר יכולת לראות מי במגרש ויכולתי לראות אם מישהו שם, מחכה לי. באותו יום, אחר הצהריים, מקצה החצר, מרחק ששים מטרים על הכביש למטה, אפשר היה לראות פריחות איקליפטוס ופיסות שמיים צפות בשלולית, ואפשר היה לראות את הגוף הקטן ועיניו גדולות. מיקי. הוא שכב בשלולית וחיכה. כל מה שצריך היה זה לראות.
מה עושה מיקי כזה באמצע הכביש? מי זה הזניח אותו לעצמו? ותיכף יצאתי אליו, לאסוף ולכבס, ובשמש לתלות.
מיקים בחצר, 1990. צילום: מורן שוב
ועשר שנים לפני מיקי, את סבתא הצלתי מטביעה. לא ראיתי אבל מן החול שמעתי אותה זועקת את שמי מהמים. בבת אחת החלו מערבולות. סבתא קראה לי ונמשכה אל תוך הים. והוא משך וסִחרר, והיינו רק היא ואני; ואני אז ילדה. לא זכרתי שהצלתי אותה, זאת היא שכל השנים היתה מספרת.
ואת ליאור לא הצלחתי להציל. ליאור שהיה בן חמש וטבע בבריכה שנתיים אחרי שהצלתי את סבתא ושמונה שנים לפני שהצלתי את מיקי; ואת דויד? גם את דויד לא הצלחתי להציל. דויד שהיה חייל וטבע בפרדס שש שנים אחרי ליאור ושנתיים לפני מיקי.
ולדויד הראיתי, שנה קודם, בטיול השנתי, איך אני מושה פרפרים שכנפיהם נתפסו בירוקת שלולית, כדי שידע שרק אִם – – – אוכל למשות גם אותו. אבל כשהיה צריך לא הייתי. הוא הטביע עצמו בפרדס. אני ראיתי את זה קורה ולא ראיתי.
אז אני אומרת שכביסה על חבל זה נעים וטוב. זה אומר שאתה בבית. זה אומר שדואגים לך, שמטפלים בך יפה, ששמים אותך בשמש להבריא. הוֹ העיניים שלך מיקי. העיניים והזרועות הצרובות.
והותרת אותנו עם הצריבה, על הגבול שבין חום לכאב. תודה.
ישר כוח. הגיע הזמן לחנך מחדש את כל מואסי מיקי למינם