אף פעם לא הייתי ברובע ברונקס בעיר ניו יורק וגם אין לי תוכניות להגיע לשם בקרוב. ובכל זאת לאחרונה אני מוצא את עצמי די מוקסם מהאזור הזה. הסיבה לכך היא שלא מזמן מצאתי זרוקה על פח מחזור ברחוב שלי חוברת צבעונית שיצאה לאור בשנת 1969 ובה מפורטות תוכניות הפיתוח של עיריית ניו יורק לרובע. אין לי מושג איך החוברת הזאת הגיעה דוקא לשם אבל מאז שאספתי אותה אני חוזר אליה שוב ושוב ובמקביל מנסה להבין מה יש במסמך הטכני הזה שמושך אותי כל כך.
מדובר בקפסולת זמן של ממש שמציגה את קדמת התיאוריה העירונית והאדריכלית של התקופה וכוללת רפטואר מגוון של פיתוח אורבני לינארי, מבני ציבור ברוטליסטים ואין ספור הצעות ל"התחדשות עירונית" באמצעות הקמת שיכונים משוכפלים בטקסטורת קורדרוי. כל זה מובא בצירוף המון טבלאות, נתונים ומפות צבעוניות באסתטיקה טרום דיגיטלית מנצחת.
כמו תלמיד טוב, אני אמור כמובן להסתכל על ההצעות האלה בהתנשאות ולדעת ש"אלו בדיוק מסוג הרעיונות שהביאו אותנו לאיפה שאנחנו היום". גם אני קראתי את מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות ולמדתי ש"ב1958 הביטה ג'יין ג'ייקובס מחלון דירתה…" (כפי שמפרטת הכריכה האחורית) ויצאה למאבקה בממסד התכנוני האמריקאי שבשם המודרנה, התברואה ורווחת הציבור פוגע ומפרק את חיי העיר התוססים והקהילות שמרכיבות אותה. סביר להניח שחיצי הביקורת שלה הופנו אל אותם אנשים ממש שכתבו את החוברת המושקעת שהתגלגלה בדרך עלומה לפח מתחת לבית שלי.
ואיכשהו, ככל שאני מעיין בתוכנית הזאת יותר, אני לא מצליח להתעצבן על מי שכתב אותה. פשוט כי יש תחושה שהיא נעשתה בהמון כבוד ואהבה לחיי הרובע והתושבים שלו. הטקסט שמתאר את הרקע לתוכנית הפיתוח, ולא פחות ממנו התמונות מחיי העיר שבחרו המתכננים לצרף אליו מהללים את כל הערכים שג'יין ג'ייקובס מתארת – חיי רחוב תוססים, קהילה מעורבת, מגוון של סוגי אוכלוסיה ושימושי קרקע וכד'. הפתרונות שהציעה התוכנית אולי הרסניים אבל באמת שהדרך אליהם היתה רצופה כוונות טובות, ועל זה בטח מגיעות למתכננים כמה נקודות.
אין לי שום מושג מה קרה בפועל לתוכנית הפיתוח הזאת וכמה ממנה בכלל יושם ב-42 השנים שחלפו מאז פורסמה. האמת היא שאני גם לא ממש רוצה לדעת. ובכל זאת לא עמדתי בפני הסקרנות ולקחתי את google earth לסיבוב לראות האם לפחות כמה ממבני הציבור שהיו מתוכננים להבנות במסגרת התוכנית בוצעו ועד כמה הם דומים ל-Render שעשו להם האדריכלים (בימים שמשמעות הפועל הזה עוד לא כללה מחשב אימתני שעובד כל הלילה).
התוצאה לפניכם
יפה אמרת
מחשבה מעניינת, במיוחד הקטע שלא נסחפת לשלול באופן גורף אלא נשארת פתוח לטקסט. והחיבור של הרינדורים עם הסריט וויו אדיר.
אהבתי את התמונות, אבל קשה לי להסכים עם ההע(א)רה שלך לגבי מה אותן תכניות הציעו או על הכבוד לאדם וכו – "הפתרונות שהציעה התוכנית אולי הרסניים אבל באמת שהדרך אליהם היתה רצופה כוונות טובות, ועל זה בטח מגיעות למתכננים כמה נקודות." באדריכלות, בשונה מאמנות, הפתרונות לא נשארים על הנייר, יש להם השפעה, ואני מעיזה גם לומר שהן עשויות לשנות חיים – תאר לעצמך, לדוגמא, מה היה קורה לו כריסטיאן פ. משכונת נויקלן הידועה לשימצה בברלין לא היתה חיה בבלוק המגורים הנוראי שנבנה בשנות השבעים, אלא בבלוק מגורים סימפטי; ומה היה קורה אם במקום לשרטט תכניות של פרספקטיבות יפות וגנים ביניהן אדריכלים היו שואלים את עצמם איך חיים באמת האנשים שבבלוקי הבטון הללו? ואולי במקום דשאים רחבים בין הבניינים היו חושבים על פונקציות ציבוריות שיוצרות חיים, ואולי אפילו ארחיק ואומר – מה היה קורה אם הקהילה המקומית היתה בונה לעצמה מועדון? נשמע אוטופיה, אבל פרויקטים מהסוג הזה מתחילים היום, אולי בגלל שיותר מידי ילדים התמכרו לסמים וזנות בסביבות אלימות מהסוג הזה.
* http://en.wikipedia.org/wiki/Christiane_F.
בקיצור – שום נקודות אני לא מחלקת כאן לאדריכלים….שום הנחה על פרספקטיבות.
נעה ואבנר-תודה
נעמה- מכבד את העמדה שלך, על פניו אני מאותה "מפלגה" תכנונית. אני חושב שאבנר הבין מה ניסחתי בצורה קצת מגושמת: כל פרדיגמה תכנונית (וזה נכון גם לאדריכלות, לאמנות ולמדע) עוברת תהליך שמזכיר קצת דת. מתחילים בהכרה שהמצב הנוכחי הוא גרוע ומנתחים מה הוביל אותנו לשם. יחד עם הצעת גישה חדשה לפתרון, תמיד מגיע שלב של סימון אשמים ושלילה לא רק של השיטות שלהם אלא גם של המניעים ופה הבעיה שלי. הרי כבר היום יש כאלה שמסמנים את הניו-אורבניסטים מבית מדרשה של ג'ייקובס כנאיבים או אפילו ארכאיים למרות שאי אפשר לחלוק על תרומתם לכל תאוריה אורבנית עתידית. בקיצור, לא יזיק לתת כמה נקודות על השתתפות גם למי שלא עבר את הבחינה.
הניו אורבניזם מת להיות מבית מדרשה של ג'ייקובס אבל הוא לא. הוא באמת סוג של פרדיגמה שאומרת אם נערבב שימושים הכל יהיה נפלא (בגדול, בכללי). זה לא מה שהיא אמרה, היא אמרה שלמדרכות יש דרך לרקוד, ושאתה (לא אתה ספציפי, אלא אתה המתכנן) נדרש לקשב של כוריאוגרף. לפעמים תערבב מקצבים של תעשייה שקטה ומגורים ולפעמים של חנויות ובתי כלבו ומגורי סטודנטים. הכל במידה. (מי שכן ממשיך את דרכה, דרך אגב, ואני כאן בהחלט משוחדת הם החבר'ה של ספייס סינטקס שתירגמו את האמירות שלה לתיאוריות שמחברות בין חברה וחלל דרך שיטות אנליזה ממוחשבות.)
אלו שהזכרת למעלה ברובם לא שייכים לפרדיגמה אלא לאופנה, ואלו שתי חיות שונות, פרדיגמה ואופנה. וכמו בכל אופנה, יש מעצבי הוט קוטור ויש את אלו שמעתיקים דוגמאות ופותחים סטודיו שנייה אחרי שנקר.
השאלה היא האם פרדיגמה היא לא אופנה של 25 שנה?