אז איפה החיים באמת נמצאים?
אנחנו בחינוך ביתי. זה אומר שהבת שלי (בת ארבע וחצי) לא הולכת כל בוקר לגן ואנחנו מבלים את הימים יחד. אנחנו חלק מקהילה שמציעה שפע של מפגשים ופעילויות לילדי חינוך ביתי. חלק מהימים אנחנו נפגשים עם עוד ילדים, חלק מהימים אנחנו בבית, או בסידורים או סתם בגינת השעשועים. לפעמים קמים מוקדם, לפעמים קמים מאוחר, לפעמים נשארים עם הפיג'מה. לא תמיד יש לנו תוכניות, וסדר היום הוא גמיש. אנחנו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחנו.
נושא החודש באנטייטלד הוא לימודים. כשמדברים על לימודים בדרך כלל מדברים על בית ספר או אוניברסיטה או איזושהי מסגרת שבה נלמדת משנה מסודרת . אבל מה היא באמת למידה? איפה באמת היא מתרחשת? האין אנו בלמידה מתמדת?
לפני כמה ימים דיברתי בטלפון עם חברה מה"מיינסטרים". היא תמיד חוקרת אותי על צורת החיים ה(מ)שונה שלנו, ומנסה בעיקר להבין למה בחרנו בדרך הזו. השיחה התגלגלה לה ובאיזה שהוא שלב היא אמרה לי: "אבל החיים האמיתיים הם בבית הספר, איפה שכל הילדים נמצאים , ולא מחוצה לו." זה גרם לי לצחוק ולשאול בחזרה: "את באמת חושבת שהחיים האמיתיים הם בכיתה עם כסא, שולחן ולוח? הלא החיים האמיתיים הם בחוץ, בשמש, בפריחה הנהדרת, בחנות המכולת, בדואר, בשיחה עם השכנה…".
ואני שואלת אתכם – איפה החיים באמת נמצאים? ומה באמת אנחנו צריכים בשביל שתתקיים למידה?
הנה התשובה של סר קן רובינסון שעוסק במחקר של למידה ופיתוח יצירתיות:
מעניין מאוד, ספרי עוד על הום סקולינג!
מושג הלמידה הוא מושג מאוד מקולקל. דרך בתי ספר אנחנו מקבלים את הרושם שלמידה יכולה להתרחש רק כמישהו (שיודע) מסביר משהו למישהו (שאינו יודע) ובנקודה מסויימת בתהליך הזה הידע עובר. זה נכון אבל רק חלקית. מורים הם לא יותר (בעיני) מלינק מדוייק, מכותרת מזמינה ואיכותית לנושא. הלמידה היא לעולם על כתפו של הלומד ולכן אני באופן אישי לא מכיר אפילו אחד שהוא לא "אוטודידקט" – עוד מונח מקולקל שמכיל בתוכו את ההשערה השערוריתית שיש מי שלומדים "לבד" ויש כאלה שלומדים "חיצונית". (ע"י הקרנה תוך מוחית, ברנדינג?)
יש משהו מעצים, או כך צריך להיות, במחשבה שכולנו "אוטדידקטיים", כי זה אומר שיש לכל פרט יכולת למידה (בתי ספר עסוקים בלהוציא את האמונה הזו מהתלמידים, אפילו מבלי להתכוון) ושהאחריות על כך מוטלת עליו בלבד.
כל מי שמתבונן על ילדים יכול לראות שלמידה היא אכן "מתמדת" (הספר של ג'ון הולט בשם הזה "בלמידה מתמדת" מומלץ מאוד לכולם. האמת – זהו ספר חובה בעיני), היא מתרחשת בעיקר (בילדות) ע"י משחק וחיקוי ולפחות אני יודע שעל מנת לשחק ולהנות ממשחק, אני צריך סביבה נעימה ותומכת או אולי במינימום – דיאלוגית.
בתור אחת שמנסה ללמוד עכשיו במסגרת, אני שוב מגיעה למסקנה שאין על האוטודידקטיות (עם כל הבעיתיות שבמילה). אני רוצה לקבל ממורים כלים להמשיך ללמוד, כלים שמראים לי איך מחפשים את הדרך ולא את הדרך עצמה.
הבנתי גם שכל עוד אני מלהקת לעצמי מורים, מצבי מצויין. אבל אם אני נכנסת למסגרת שמכילה בתוכה סוגים שונים של מורים אני צריכה לספוג גחמות וביזבוזי זמן (האמת היא שתקופת התיכון שלי היתה באמת משהו מיוחד בתחום ביזבוז הזמן…). היום יש לי שני מורים שאני נכנסת לשיעור שלהם (במסגרות קטנות, בבית שלהם) ואני יוצאת עם נפש מרוממת, לא פחות ולא יותר. התשוקה שלהם לנושא, הרצון שלהם לשתף, היכולת שלהם להראות כיוונים ולתת כלים, הם הדבר.
תודה על התגובות!
אורי,
אני מסכימה עם כל מילה :) בעיקר עם הפסקה האחרונה, שבה אתה אומר שצריך סביבה נעימה ותומכת, ובמינימום – דיאלוגית. חלק מהקשיים של הומסקולינג זה ליצור ולקיים סביבה וקהילה כזו. הומסקולינג בהחלט אינו המקום היחיד בו זה מתאפשר, יש לא מעט בתי ספר אלטרנטיביים ודיאלוגים. אני ממליצה בהקשר הזה על כתביו ופועלו של דני לסרי, כאן: http://www.dialogit.org/
טליה,
הנטיה שלי היא גם למצוא את המורים הנדירים הללו, במסגרת של אחד על אחד. אני חושבת שהמודל של שוליה של אומן היא דרך נהדרת ללמידה. למרות שבעיני יש גם המון יתרונות בפעילות קבוצתית משותפת. בשנים האחרונות אני מורה בעצמי (טאי צ'י) ואין לי ספק שיש חשיבות לעבודה בקבוצה.
מילי,
אני לא יודעת מה לספר… זה פשוט דרך חיים כמו של כל אחד אחר, ובאופן שונה מכל אחד אחר. יש הרבה צדדים טובים, יש גם לא מעט קשיים.
דנה, מעניין אותי לדעת אם ההורות (זו הקשובה ללימודי הילד) שינתה את אופן תפיסתך לגבי ממשקים. (יש לי תאוריה, לא מבוססת, שממשקי המשתמש הרגילים, אלו שאנו מכירים, בנויים מהגיון של גבר לבן מהמעמד הבינוני שסובל מאספרגר).