פונקציית ה-Undo (למשל, מקש ה-Back בדפדפנים או CTRL-Z בעורך תמלילים) היא ללא ספק אחת הפונקציות החשובות בעיצוב ממשקים. היכולת לחזור אחורנית למצב קודם מעודדת את המשתמש לנווט ביתר בחופשיות, מבלי חשש לאבד ידע או יכולת שכבר הושגו. גייקוב נילסן, ה"אבא" של תחום השימושיות, כלל את היכולת לבצע Undo תחת עשרת העקרונות של עיצוב מונחה משתמש. אזא רסקין (ממקימי Humanized) טבע את הכלל Never Use Warnings When You Mean Undo, ובאופן כללי הוא מקדם את השימוש ב-Undo בעיצוב ממשקים. אין עוררין בקהילת אנשי השימושיות שפונקצית ה-Undo היא פונקציה חזקה וחשובה.
אבל מה זה בעצם אומר Undo? איזו מין תרבות זה מעודד?
כשאני מנסה לחשוב על Undo בהקשר רחב יותר של עיצוב ממשקים, עולה בדעתי מושג התאימות (קומפטביליות). תאימות משמעו היכולת של גרסה חדשה של המוצר למלא את כל הפונקציות של הגרסה שקדמה לו. הבטחת תאימות של מוצר לגרסה קודמת מאפשרת ליצור פונקציות מתקדמות יותר ללא חשש לאבד ידע ויכולת קודמים. במובן זה, המוצר משמר בתוכו את היכולת לחזור אחורנית, אך זה לרוב אומר שהמוצר נשאר נאמן לצורתו הקודמת, והשינויים במוצר הם קטנים ולאורך זמן. אחד החסרונות בשמירת תאימות הוא יכולת מוגבלת לבצע שינוי מהפכני במוצר. נחשוב על דוגמת האייפון – אילו סטיב ג'ובס היה מנסה לשמר תאימות כשהגה את האייפון, היה האייפון נראה יותר כמו טלפון הלחצנים הרגיל שאנחנו מכירים. קשה לעשות קפיצות דרך משמעותיות כשכל הזמן מנסים לשמר את העקבות מאחור. אז זה נכון שמי שלא משאיר עקבות עלול לא לדעת איך לחזור, אבל מי שמסתכל בעיקר אחורנית עלול להפוך ל"נציב מלח" ולהשאר שם לעד.
*
דימוי נוסף שעולה לי כשאני חושבת על Undo הוא סל ניירות. כזה שאפשר להוציא ממנו שוב ושוב דברים שנזרקו אליו כך ששום דבר לא הולך לאיבוד. אחת הבעיות עם סל ניירות כזה, הוא שהוא עלול לעלות על גדותיו. הדוגמה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה היא פונקציית ה-Restore של דפדפן Firefox, שמאפשרת לפתוח מחדש את כל הדפים שנסגרו בפעם הקודמת. מצד אחד זו פונקציה מדהימה שמאפשרת לעשות Undo במקרה ומשתמש סגר בלי כוונה את הדפדפן. מצד שני (ובעיקר במקרים כמו אצלי – אני מאלה שיש להם עשרות טאבים פתוחים בו זמנית), זה עלול להעמיס מאד על הזכרון של המחשב. אני תמיד מתפתה להשתמש בפונקציה הזו, למרות שאין לי באמת צורך בכל הטאבים שכבר השתמשתי בהם, ומרוב תאוותנות לשמור את כל המידע הקודם, אני מקבלת מחשב איטי ומקרטע. תרבות ה-Undo עלולה לגרום לנו לאגור מידע עודף מיותר, כזה שבעצם חוסם לנו עצמנו את הדרך.
☼ עוד מאת דנה שלזינגר ← זכויות יוצרים, איקונות תרבות וחוש הומור בריטי
"תרבות ה-Undo עלולה לגרום לנו לאגור מידע עודף מיותר, כזה שבעצם חוסם לנו עצמנו את הדרך" – חותם על זה בעיניים עצומות. ה-undo בעיני הוא אחד הפיצ'רים שמסייעים מדי יום לרצוח את הפרקטיקה הישנה המכונה כתיבה.
הפיצ'ר שהייתי רוצה לראות במקום זה קשור בחוויה של מכונת כתיבה מכאנית, בלי undo, אלא התקדמות קדימה (אפרופו הטקסט האחרון שלי באתר הזה), תוך לקיחת אחריות על הפעולות שלך. אני מאמין שהאחריות הזו משמעותית גם בהיבטים אחרים.
ה-undo הוא כמו סורגים בלול שלתוכו מכניסים את יוזר כמו תינוק שצריך לטפל בו.
בפוטושופ נשמרות כל הפעולות והגירסאות אחורה במטרה לאפשר את פעולת ה-UNDO. ההיסטוריה הזאת נצברת באופן מוחשי, הזיכרון הולך ונאזל. פעולת Purge מנקה את ההיסטוריה הזאת ומקלה על כתפי עובד הפוטושופ המיוזע.
אין ספק שהאפשרות לחזור אחורה מסירה מהאחריות של ההליכה קדימה.
אבל בלי Ctrl Z אני לא זזה – לא קדימה ולא אחורה.
אהבתי את הקישור בין רמת המיקרו (ctrl-z) לבין רמת המאקרו של התפתחות טכנולוגית. אין ספק שתפסת משהו מאד מהותי באופן החשיבה של אנשים. אני מוסיף עוד קישור וחצי משלי. ראשית, ידוע שכדי ליצור דברים חדשים צריך לקחת סיכונים (מחושבים יותר או פחות…כל אחד לפי טעמו). הundo, הופך את פעולה שנראית כלקיחת סיכון, לחסרת סיכון. אבל מסתבר שאי אפשר לרמות. אם הפעולה באמת חסרת סיכון, אז אי אפשר, כנראה לחדש באמצעותה.
שנית, אני חושב על מחוייבות/התחייבות. כפי שתומר הזכיר נקיטת פעולות בסביבה תומכת undo, אין בה לקיחת אחריות. אבל זה לא רק לקיחת אחריות יש כאן סוג של מחוייבות – סוג של "המתחיל במצווה…", עשית את הצעד הראשון, חייבים לסיים את המסע. באש ובמים.
המחוייבות הזו של הליכה באש ובמים עם מה שאתה עושה, גורם לך לעשות דברים הרבה יותר נועזים, הרבה יותר טוב.
יבוטל הundo :)
תודה על התגובות.
כן, גם אני מרגישה שיש משהו ב-Undo שנוטל מאתנו את האחריות ללכת קדימה. פעם אמנים היו זורקים צבע על קנבס והולכים עם זה עד הסוף. יהיה מה שיהיה. היום מתעכבים על כל פיקסל ומוחקים כל פסיק שאיננו במקומו.
אני חושבת שבאיזשהו אופן זה מקדש יותר את התוצאה מאשר את הדרך. כי התוצאה יכולה להיות יותר מלוטשת, יותר מדויקת, עם פחות שגיאות (בעיקר בכלי כמו פוטושופ). שכחנו ששגיאות זה טוב. טעויות זה אנושי. (וזה בטח גם יחסוך הרבה זמן, לא לרצות לעשות את הכל מושלם (לי בטוח… :-) ).
בהיבט רחב יותר, תרבות ה-UNDO מאפשרת לאנשים להתרגל לרעיון שכל דבר שהם עושים הוא בר-תיקון.
אנשים בעידן הדיגיטלי יקחו יותר סיכונים, יתייחסו לדברים בצורה חסרת אחריות ויבצעו פעולות ללא צורך לחשוב ולתכנן לפני. כך נראית התרבות שאנחנו נכנסים אליה, ולי זה ברור שבעוד עשר, עשרים, שלושים שנה, הילדים שלי יפעלו בחוסר אחריות בהתאם להתפשטות ה-UNDO בתחומי החיים השונים.
נהגת במהירות גבוהה? UNDO.
רבת עם חברים? UNDO
התחתנת? UNDO! עשית ילדים? UNDO!!!!
החיים הם ניסוי וטעיה!
בשלב הזה, כחברה, כבר לא ניתן יהיה לבצע UNDO
שימו לב שבניגוד לפעולות במחשב כמעט לשום פעולה בעולם האמיתי אן ממשק UNDO.
במקום שאני בא ממנו (ייצור מכונות) טעות בייצור גוררת עבודה במתכת שאינה קלה בד"כ. לכן המושג CTRL_Z אצלנו מקביל למושג "באיזה עולם אתה חי?"
אני בכלל חושבת ש-copy/paste זו המצאת המאה.
מצטרף באיחור לשיחה אבל גם לי לאחרונה יש מחשבות בנוגע לundo.
מבין ומקבל את ההזהרה בפני חוסר מחוייבות ואחריות. היא אכן מאוד במקום. עם זאת אני דווקא חושב שלאחרונה יש נטייה שנגד הundo בסביבות מדיה חברתיות. unfriend, unfollow ואפילו unsubscribe הן פעולות שאינן מעודדות ע"י הממשקים שלנו כיוון שברגע שאנחנו בפנים אנחנו מצופים להשאר בפנים. יש שקוראים לזה The Lock in Syndrome של סביבות מדיה חברתיות.
אני חושב שיש חשיבות גדולה מאוד לקחת גם צעד אחורה ולא רק קדימה.
זאת ועוד באחד הפוסטים הבאים שלי.
תודה מושון על התגובה ועל התוספת בדבר הרשתות החברתיות. אני חושבת שמניעת היכולת להתנתק מממשק היא בעייתית מאד ועושה שימוש לרעה בהיותנו "קהל שבוי" (גם פרסומות מנצלות את זה לרעה).
אין ספק שיש חשיבות גדולה לundo (כתבתי את זה גם בראש הפוסט – שאין עוררין על כך). בעיני החשיבות העיקרית היא בהקשר של למידה: כדי ללמוד את הממשק (וללמוד בכלל בחיים) חשוב להיות מסוגלים לנסות ולטעות ולחזור אחורנית ולנסות שוב.
תודה על העלאת הפוסט מן האוב..
מחכה לקרוא את הפוסטים הבאים שלך :)