בשנת 1971 (שנה אחרי עטיפת התקליט של טרטקובר מהפוסט הקודם) התבקש יאן ואן-טורן (Van Toorn), מעצב גרפי, איש אקדמיה ותאורטיקן עיצוב הולנדי לעצב כרזה לרגל תערוכה חדשה המציגה את הרכישות האחרונות של מוזיאון ואן־אבה (Van Abbemuseum) לאמנות מודרנית באיינדהובן. על הכרזה, המודפסת בשחור ואדום, מופיעה בכתב־יד מרושל, כברשימת מכולת, רשימת האמנים המציגים – שאגאל, דושאן, קנדינסקי, איב קליין, מונדריאן, מוהולי נוג' ופיקאסו – ובתחתיתה – הסכום 273,969 גילדן.
לכרזה שני מישורי קריאה; האחד, פונקציונאלי – שמות האמנים מקבלים את הכבוד הראוי להם במרכז הכרזה, בראשה לוגו המוזיאון, בתחתיתה האינפורמציה הנדרשת למבקר, והיא מוקפת מסגרת אדומה בולטת. אין כל שיבוש ויזואלי הפוגם בתפקוד הכרזה או בבהירות האינפורמציה אותה נדרש המעצב להעביר – הכרזה משרתת את מטרתה העיקרית. מישור קריאה שני לכרזה – ביקורתי. מיד מתחת לרשימת האמנים מציין ואן-טורן את הסכום אותו שילם המוזיאון עבור היצירות המוצגות בתערוכה. המעצב השתמש בערוץ התקשורת שסופק לו בכדי להעביר מסר נוסף, ביקורתי, בעל אופי חברתי-כלכלי-פוליטי, ובו בחר לחשוף קצת מהמנגנונים של שוק האמנות, המוזיאונים וכספי הציבור, זאת מבלי לפגוע באינטרס של הכרזה והמוזיאון – להזמין קהל לתערוכה. האג'נדה הפרטית של המעצב פעלה לצד צרכי הלקוח, ובמקביל תרמה לתדמיתו של המוזיאון בעיני קהל היעד כמוסד ציבורי שקוף ואחריותי. בנוסף, פעל ואן טורן הפוך מהמקובל בתחום העיצוב עבור גלריות ומוזיאונים – במקום להציג את העבודות עצמן במסגרת עיצובית מחושבת ומוקפדת, הוא הסית את תשומת הלב מהפן הויזואלי ע"י יצירת כרזה בסיסית, כמעט מרושלת, שבה עיקר התוכן מופיע בכתב־יד גנרי, כזה שהיה יכול להכתב על־ידי כל אחד, ובכך תרם ליחסי הזדהות בין הלקוח, המעצב והצופה.
☼ עוד מאת יותם הדר ← pay per greyscale – מנגנון הפרסום של מגזין דוט-דוט-דוט
בהחלט מעניין,
תודה על השיתוף!
1. קשה להגיד שהמסר שאותו רצה "המעצב להעביר" מוצנע. סכום העבודות הוא הטקסט הגדול ביותר בכרזה.
2. המוזיאון הם אלו שהזמינו את הכרזה ואלו שאישרו את העיצוב שלה. זה לא שהמעצב קיבל פורמט ועשה בו מה שבא לו והצליח להגניב את ה"אג'נדה" שלו. ה"אג'נדה" שלו באה ושימשה את המוזיאון בפרסומת. ברור שזה לא פגע באינטרסים של המוזיאון כי זה היה חלק מהאינטרס של המוזיאון. יכול להיות שאפילו הוא התבקש להבליט את המחיר ושזו נקודה שרצו להדגיש.
3. אני לא רואה איפה פה המסר ה"חברתי-פוליטי-כלכלי"? למה מישהו ראה את הכרזה ואמר "יו המוזיאון הוציא כ"כ הרבה כסף על אמנות חבל שלא חילקו בזה מזון לעניים"…
1. אתה צריך לכתוב יותר. רציתי להגיד לך את זה כבר אחרי המחשבה הקודמת, אבל מוטב מאוחר מאף פעם.
2. היה נחמד אם היית כותב מה דעתך על הכרזה באופן אישי, מעבר לניתוח המקצועי שלה. אני יכל לנחש שאתה אוהב אותה ושאתה חושב שהיא טובה אבל חסר לי איזה אינפוט אישי שלך, למה בחרת לכתוב דוקא עליה? למה היא רלבנטית? למה אתה אוהב אותה? וכן הלאה. אתה לא חייב כמובן אבל מאד הייתי שמח לקרוא עוד.
3. ויפה שעה אחת קודם!
יותם, אחלה פוסט, תודה.
בכלל, מאוד מעניין לבדוק את יחסם של מעצבים הולנדים כלפי עיצוב לתחום האמנות ולמוזיאונים. במיוחד את סדרת הכרזות של וים קראול (Vim Crouwel) למוזיאון סטדליק באמסטרדם. קרואל ניסה בכל פעם מחדש לתמצת את כל הגישה והתיאוריה של אמן מסויים ליחידה עיצובית טיפוגרפית אחת, ולהימנע משילוב יצירה של האמן, כפי שהיה מקובל באותם ימים. מדהים לראות איך הוא הצליח להפתיע בכך כל פעם.
[img]http://untitled.org.il/wp-content/uploads/2011/09/3660629820_c1ca25f888_o.jpg[/img]
הכרזה מהתגובה הקודמת גם ממוזיאון ואן־אבה (Van Abbemuseum) לאומנות מודרנית באיינדהובן, איתם עבד קרואל, ולא מסטדליק באמסטרדם.
תודה רבה למגיבים.
@דני
1. לא אמרתי שהמסר מוצנע או שהמעצב "הגניב" אותו.
2. מי שמכיר את העבודות והגישה של ואן טורן יידע להסיק בוודאות כמעט מוחלטת שכל הרעיון היה שלו, ולא בקשה של המוזיאון. המוזיאון ככל הנראה זרם איתו בגלל המעמד יוצא הדופן שיש למעצבים ולעיצוב גרפי בהולנד.
3. התסריט שאתה מתאר נשמע לי הגיוני.
@יובל
1. תודה רבה, מחמאה גדולה. ככל שאני כותב יותר אני מבין כמה זו משימה קשה ומתסכלת. לא ברור לי איך אתה עושה את זה באיכות ובהספק שאתה עושה את זה. (אפילו לכתוב את הטוקבק לטוקבק הזה לוקח לי יותר מדי זמן ויותר מדי ניסוחים מחדש…)
2. הממ, צודק. אולי הבעיה היא בטון הנייטרלי/אובייקטיבי/אינפורמטיבי של הטקסט ושל הכתיבה שלי באופן כללי. הוצאתי את מה שהיה לי להגיד על העבודה, והדעות והעובדות הפכו להיות בלילת מילים אחת, שהסה"כ שלה עונה (לי לפחות) על השאלה למה אני אוהב את העבודה.
אני מסכים עם מה שאתה אומר לגבי מחשבה על הרלוונטיות של העבודה הספציפית, זה באמת מרגיש קצת מנותק מקונטקסט ככה.
נמשיך במספרים:
1. בכיף. זה באמת לא קל, אבל זו בדיוק אחת הסיבות שאתה צריך לכתוב יותר. כמו כל דבר, כמה שעושים אותו יותר כך אתה נהיה בו יותר מיומן.
2. אין לי בעיה עם הטון (להפך!). אבל שוב, היה מעניין אותי לדעת למה בחרת לכתוב על הכרזה הספציפית הזאת דווקא היום? ולמה היא מצאה חן בעיניך מבחינה רגשית? אתה הרי נתקל כל יום במיליון לינקים של מעצבים ובכל זאת בחרת לכתוב דווקא על הכרזה הזו. מבחינה זו לא הייתי משנה אגב שום דבר במה שכתבת, אלא פשוט מוסיף פסקה לפני או אחרי, ומספר סיפור.
3. וזה שוב כרגיל מעלה מחשבות על מה רואים בחו"ל, מה רואים בארץ, ומה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב הזה.
1. כך שמעתי, עכשיו נשאר רק למצוא זמן.
2. ה"אמת" המסתתרת מאחורי הבחירה היא כזו: התחלתי לכתוב טקסט ארוך יותר אודות עיצוב גרפי וביקורת, וכשהוחלט שהוא יתפרסם באנטייטלד, החלטנו (אני אבי וטליה) שעדיף לפצל אותו למקטעים כדי שיתאים לאופי האתר. עבור אותו טקסט בחרתי מספר עבודות עיצוב שאני אוהב אשר משלבות ביקורת באופנים שונים, והן היו הבסיס לפוסטים באתר. לגבי שזירת סיפור לתוך הפוסט – אכן בטקסט המקורי יש כמה נקודות אישיות ואקטואליות, אבל הן באמת התפיידו כאשר קצצתי אותו לפוסטים. לקחתי לתשומת לבי לקראת הפעם הבאה.
3. *אנחה*
איזה תענוג!
(הפוסט/ר, וההתכתבות)
קודם כל תודה – זה מרתק להיחשף אל ואן טורן. ותודה לנדב על קרואל.
1. לגבי הויכוח בין דני ליותם על האם הלקוח ביקש את הסכום או שזה היה ואן טורן שדחף את זה והם נתנו לו אישור מתוך כבוד – אני חושב קודם כל שאי אפשר "להסיק בוודאות כמעט מוחלטת" כפי שכותב יותם. מה שכן, אולי זה מתועד איפשהו ובעיני לשמוע מה היה התהליך בהחלט יכול להיות מעניין.
2. אני נוטה להסכים שיש משהו ביקורתי בגישה של ואן טורן. אעזר בהבחנה ששמעתי מגלעד אופיר – בין criticism ל-critical. יש ביקורת שהיא מפורשת – כך וכך טוב, כך וכך לא טוב וכו' (criticism). ויש דבר כזה פרקטיקה ביקורתית (critical practice) – כזו שלאו דווקא נושאת מסר מפורש – אבל מעוררת למחשבה ושאילת שאלות. במובן הזה אני חושב שהכרזה כן ביקורתית.
3. מסתבר שיש ספר על הנושא מ-2008: Jan Van Toorn: Critical Practice