אני שמה לב שאני ממצמצת בטירוף ומתאמצת להפסיק. כל החושים שלי מחודדים ואני מתרכזת בכל הכוח לקרוא את השפתיים של הסניור הזה שאמור לעזור לנו למצוא דירה. אני מזהה מילה מוכרת. אימ-פו-סיבלה. הוא חוזר עליה כל הזמן. מה כל כך לא אפשרי? דירה לשלוש בנות לחמישה חודשים. אחרי שלושה סוכני נדל"ן בגישה דומה החלטנו להתפצל. כל אחת תגור בדירה משלה עם שותפים. עכשיו אנחנו צריכות למצוא שלוש דירות.
אנחנו נוסעות במטרו, כי הלכו לנו כבר הרגליים, יוצאות מהתחנה והולכות לכיוון הלא נכון. כשאנחנו מגלות את זה אנחנו כבר רחוקות 100 בתים מהדירה. אנחנו עולות לקומה הרביעית, מתנשפות ומבקשות לראות את החדר הזוגי עם הרצפה המצוירת ומגלות שהוא כרגע נתפס. אבל נשאר חדר יחיד בלי חלון. 360 יורו לפני חשבונות.
אחרי 12 דירות אני רק רוצה שמישהו יגיד כבר כן. אנחנו קונות עוד כרטיסיה למטרו ומנסות ללכת ברגל כדי לחסוך. מחר יום כיפור ואנחנו מחליטות להמשיך לחפש דירות במקום לצום. "הלוואי ואלוהים ישמע אותנו בכל זאת ויהיה לנו יותר מזל", אומרת הקולגה המאמינה שלי ואני נוחרת בבוז.
אני שמחה לגלות במודעה שהשותף הפוטנציאלי שלי מדבר צרפתית, אבל מתאכזבת לגלות שהוא שיכור בן 52 ושהבת שלו זואי בת ה-8 ישנה במרפסת של החדר שלי שבוע כן שבוע לא. "כשזואי לא פה יש הרבה אור בחדר" הוא אומר. 400 יורו. לא כולל שמש.
אנחנו עולות במעלית עם כלוב ברזל מלפני 200 שנה, כזו שצריך לסגור את כל הדלתות שלה אחרת היא לא זזה, רק כדי לגלות שגרים אתנו חמישה שותפים מטונפים ויש רק שירותים אחד. "את מתקלחת בבוקר או בערב?" הוא שואל אותי. 425 יורו.
אנחנו סוף סוף מתלהבות מדירה ורוצות לסגור, אבל הקטלני החצוף הזה מסביר לנו שאנחנו חמישיות ברשימה ורק במידה וכל השאר יוותרו, הוא ייצור אתנו קשר. 440 יורו.
19 דירות. "אולי בכל זאת היינו צריכות לצום ביום כיפור?" אני אומרת לה.
אפשרות התגובות חסומה.