ענת ספרן

הכל התחיל עם מחשבות על חפצים. חפצים שהולכים ונעלמים כי אין בהם צורך, או כי אחרים חדשים יותר, קטנים יותר בנפחם וגדולים יותר ביכולתיהם, באים להחליף אותם.

דיסקים שמוחלפים בדיסק־און־קי, שקיות ניילון שמוחלפות בתיקי בד רב פעמיים (מתי כבר יכנס החוק?), סרטי צילום שמוחלפים בכרטיסי זכרון, מפות שמוחלפות במכשירי ג'י.פי.אס…

דמיינתי לי בראש מעין קטלוג של חפצים שנמצאים כאן עדיין אבל עוד רגע כבר ילכו לעולמם. מעין בית קברות לחפצים אבודים.

כן, אני יודעת, קוראים לזה טכנולוגיה. ויש להודות שברוב המקרים החפצים החדשים הרבה יותר יעילים, וידידותיים לסביבה. אני לא חושבת שאי פעם יהיו לי געגועים לשקיות הניילון המרשרשות מהסופר.

ובדיוק אז הגיע אלי לביקור זוג חברים מצרפת. במהלך כל הטיול הם התעסקו בענין שעד לאותו רגע חשבתי שהוא פג מהעולם – שליחת גלויות. הם רכשו עשרות גלויות, כשכל אחת הותאמה באופן אישי לנמענה, הם בילו שעות בכתיבתן, חיכו בדואר בתור לרכישת בולים, ויום לפני שטסו חזרה לצרפת אפילו הספיקו לשלשל אותן בתיבת הדואר האדומה. התגובה שלי היתה שילוב של לגלוג (יש לנו אינטרנט בארץ הקודש…) והערכה. הנה דוגמא נפלאה לחפץ שנעלם ולמשהו שנעלם יחד איתו. ההנאה שבאיטיות, בחירת המילים, רגעי הריכוז, כשהיד עדיין אוחזת בעט, אבל לא מעיזה להכתים את הנייר עד שינוסח המשפט האופטימילי בשלמותו בראש, שכן כאן אין קונטרול זד.

"נו די עם הנוסטלגיה הרומנטית הזאת…" אתם בטח חושבים. ובצדק, נוסטלגיה היא לא הענין כאן בכלל.

נעבור לפרק שני בסיפור ההיעלמות. נזכרתי במכונת כתיבה ישנה שהיתה לנו בבית כשהייתי קטנה. היא שקלה בערך כמו מכונת כביסה, והמקשים שלה היו כבדים ומסורבלים. כדי לכתוב מילה אחת נדרש מאמץ לא מבוטל של לחיצה על המקשים – במיוחד לילדה קטנה. מאוחר יותר הייתי מבקרת במשרד של אימי בחופשות. שם היו כבר מכונות מהסוג המשוכלל, חשמליות שיודעות לעבור שורה לבד. הן עדיין היו די רועשות, אבל המקשים הרבה יותר רכים למגע. ההמשך ידוע כמובן – מקלדת המחשב הקלילה והפשוטה. אחרי שהתרגלתי לתקתוקי הפלסטיק על הפי־סי, קבלתי מק־בוק עם מקשים עוד יותר רגישים קטנים ועדינים. תענוג. והנה עכשיו אני מקלידה על האיי־פון והכל כל־כך שקט ונעים, כל מה שצריך הוא רק מגע עדין עדין.

כאן מגיעה ההיעלמות. הפעם מה שנעלם הוא המגע, שכן ברור לכולנו שהשלב הבא בשרשרת ההקלדות הזאת, יתבצע ללא מגע כלל. ממש כמו טום קרוז, ננפנף בידיים באויר ובהמשך גם על זה נוותר ונסתפק בתזוזות אישונים… ומה אז? זה הרגע שבו קצת התחלתי להלחץ – מה יקרה כשנפסיק לגעת בחפצים? האם יום אחד נתנתק מהחומר? האם בשלב מסוים נאבד את חוש המישוש? האם נוכל להבדיל, כמו היום, אפילו בעיניים עצומות בין פלסטיק לעץ?

והנה הגעתי לנקודה האחרונה בסיפור ההיעלמות שמחבר את הכל יחד. בדיוק סיימתי לקרוא ספר של סופרת יפנית אהובה עלי בשם יוקו אוגאווה. קראתי אותו בצרפתית, עד כמה שידוע לי הוא לא תורגם לאנגלית ושמו בתרגום חופשי "Secret Cristallisation". את הסיפור מספרת אישה שחיה במקום מאוד מוזר. זהו אי שנמצא תחת שלטון טוטאליטרי הזוי, כשאחת לכמה זמן משהו נעלם בו. בהתחלה דברים קטנים: סוכריות, סרטים צבעוניים, מפוחיות… פשוט יום אחד כולם יודעים שצריך לזרוק את כל הסוכריות שיש בבית אחרת תגיע משטרת הזכרון ותעצור אותם (ותעלים אותם). עם החפצים נעלמים גם הזכרונות של החפצים (אחרי שנעלמו הסוכריות איש אינו יודע עוד מהן סוכריות) וגם מערך התחושות והרגשות שכל אחד קשור לאותו חפץ. בהמשך, הדברים שנעלמים הופכים משמעותיים יותר ויותר. כשהספרים מתחילים להעלם, וכולם שורפים אותם ברחובות העיר ומעלים באש גם את הספריות, המצב מתחיל להדרדר (גיבורת הספר אומרת "מישהו חשוב אמר פעם שבמקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים" בן שיחתה שואל "מי זה היה?" והיא עונה "אני לא זוכרת"). מה שמענין הוא שתושבי האי מקבלים את כל הענין בהבנה. הם קצת חרדים ומודאגים אבל מצייתים וממשיכים את חייהם כבעבר. לא נשאלות שאלות, ומהר מאוד הכל נשכח גם ככה. הדבר הבא שנעלם אחרי הספרים הוא רגל שמאל, אחר כך יד ימין – ומכאן הכל קורה מהר עד הסוף הידוע מראש (כמובן שהספר מורכב יותר ויש עוד דמויות וסיפורים והגדולה של יוקו אוגאווה היא תמיד בתיאורים היפים והעדינים שלה).

כל כך הרבה דברים הולכים ונעלמים תחת עינינו וידינו. גם אנחנו מצייתים, זורקים ושוכחים. פיסות של זכרון, של מנהגים, של רגשות, של תחושות. לא מדובר בנוסטלגיה וגם לא בגעגועים. מדובר בשפות שנכחדות כי אף אחד כבר לא מדבר אותן אבל פעם הן היו עולם ומלואו. מדובר בטעם של עגבנייה אמיתית ולא כזאת מלאה בכימיקלים. מדובר בגופן של אות עברית אמיתית, בחורשת עצים במרכזה של עיר… ובכלל עוד לא דברתי על היעלמות של אנשים.

התפרסם לראשונה ב־16 באוגוסט 2010

☼ עוד מאת ענת ספרן ← הקלדה עיוורת