לפעמים אתה נתקל ביוצר שהורג אותך. פשוט שוחט אותך, ושודד ממך הכל. הוא לא אחד שאתה יודע שתשאב ממנו השראה, הוא לא אחד שדברים שהוא עושה מדברים אליך. אתה רוצה להיות הוא. אתה רוצה לראות דרך העיניים שלו, ולחיות כמוהו, ולהיות זה שדוחף את הידיות בתוך המוח שלו, "להיות ג'ון מלקוביץ'" סטייל. זו קנאה אמיתית וכנה, שנדיר שאני מרגיש, ופעמים רבות היא עושה חשק עצום לקום וליצור. במקביל, היא גורמת לי לרצות לשכב על הרצפה ולצרוח, כמו שהייתי עושה מידי פעם באיזור גיל 3. כי הוא כל כך טוב, לעזאזל.
דיוויד אוריילי הוא הג'ון מלקוביץ' שלי.
התאהבתי בו לגמרי כשראיתי את Please Say Something. עכשיו, כשהוא שחרר לרשת את החדש שלו – The External World, כבר לא נותר הרבה מה לומר. זה מהמקרים הנדירים האלה שתוכן מדיום וטכניקה נפגשים ודוחפים אחד את השני בשיא האלגנטיות על רקע ההיסטוריה של כל אחד מהם, מתערבבים לדבר חדש וחדשני. אני לא מצליח לנסח מילה ביקורתית אחת. אין דבר אחד שהייתי משנה, ואני רוצה לשכב על הרצפה ולצרוח בגלל זה.
ארור אתה, אוריילי. הלואי ותישאר גאון.
מתוך The External World
מותר סתם להשוויץ ולכתוב שפגשתי אותו בפיקטופלזמה בניויורק וראיתי את הסרט (המדהים/עותק נשימה/מעוות/גאוני/מרגש) בהקרנת טרום בכורה עולמית!!! (?)
בטח שאפשר להשוויץ, ואפילו רצוי. היה פוטו-אופ באירוע? שנראה עדויות? :)
הכל בראש :)
אבל הבאתי פוסטר!
הסרט של אוריילי הוקרן בהפתעה מיוחדת, שעות ספורות לפני שהוא טס להקרנה הרשמית בארץ אחרת (ברלין? לא זוכרת), הוא אפילו לא הופיע בתוכניה.
http://tour.pictoplasma.com/tour/nyc
יכול להיות שהזיתי.
פוסטר זה נחשב אני חושבת.
לא הוגן!
זה רק לי שהוא מזכיר את אתגר קרת?
אבנר,
השוואה מעניינת ומפתיעה.
לא הייתי חושב על זה, אבל אני מבין אותך. יש שם משהו.
תודה על ההפניה. סרטון מהמם (במשמעות הלא שחוקה של המילה)
עשה לי פלשבקים לעבודות של Chris Ware.
Pingback: ארור אתה, אוריילי « reDesign
תודה, על הגילוי, יפהפה ומטריד ברמה שגורמת לרצות עוד.
ואוו איזו שפה.. מדהים