אנטייטלד מארח את יונית נעמן

אני מכירה א/נשים שגדג'טים עושים להן את זה. לי יש אישיות התמכרותית, אין מנוס מלהודות, אבל יחסיי עם אחד מהחפיצים היותר נחשקים בעידן המודרני שצנח עליי משמי המטריאליזם הפילנתרופי דווקא מעמיד את הקביעה הזו בסימן שאלה. שהדי במרומים שהקדשתי שלל מאמצים, אך להוותי טרם עלה בידי להתמכר בהצלחה לאייפוד טאצ'. לא הועילו פיתויים ושידולי אפליקציות גאוניות כאלה ואחרות, תואם-קינדל שאפשר להטעין ברבבות ספרים או סטטוס חברתי של מנהיגות טכנולוגית. נאדא. רוב הזמן הוא מוטל כגדג'ט דאשתקד בתוך אריזה מפונדרקת ועושה פרצופים שבעים של סטיב ג'ובס פוסט אירוע השקה. יש באמתחתי תהיות חצי מגובשות על הפוסטמודרניזם האפליקטיבי שמשית עלינו האיי הגדול ועל ייצוג תחת כל המיית אצבע מיוזעת, אבל אני משוכנעת שאחרות יכולות לייצר מניפסטים יותר לכידים בנושא. אם כבר הצהרתי על הנטיות שלי, שומה עליי לשחרר לעולם כמה ציפורי אינתיפאדה זועמות, היחידות שמחלצות את המכשיר משממון הגדג'ט שאין לו הופכין. בחיי שהפייגעלך האלה מעמידות אותי בסכנה קיומית, ואני שוקלת להחתים אותן על כתב נאמנות שנייה לפני שהן מתאזרחות בתודעתי, שקולות אנטי-לוחמניים עוד מצווחים בה בחרון את שירת הברברת.

ציפורים זועמות. איור: מאיר סדן.

העיקרון פשוט עד כדי פונקטום. המכור מקבל לידו רוגטקה ומיידה באופן קטטוני ציפורים בגדלים שונים לעבר מבנים כאלה ואחרים בהם מסתתרים חזירי האיוולת גונבי הביצים. סכסוך היסטורי בין אומת החזירים לעם הציפורים, יותר מקורטוב של נחישות אובדנית המאפיינת לוחמת גרילה ועיצוב פתייני הופכים את המשחק Angry Birds לאם כל המשחקים. כמו בחיים ממש, האצבע הנעלמה המייצרת וממוטטת כלכלות שוק ומכתיבה גורלות אדם חבויה מאחורי המסך האינטראקטיבי, הפעם בגילומה של: ראו זה פלא! בשר ודם! אותה אצבע שהורידה את המשחק החינמי, שהצביעה יפה בשיעור, שעשתה מעשים שלא נאה ולא יאה הופכת אותי בהרף לסמרטוט המכלה את ימיו בחרון קדוש מול גנבי ביצים בני בליעל שבאופן לא יצירתי מספיק זכו לדימוי חזירי. חיוך הניצחון המתגרה של חזיר-זקיף שהצליח להביס אותי ולהגן על המבצר מאלצני, תחזיקו אותי תחזיקו אותי, לצאת שוב ושוב לסיבוב נוסף של משחק חורמה. בשלב זה, אני מבינה שהפכתי לאריק שרון של ארץ הציוצים המאוחדת, כשאני מחשבת קילומטרים צפונה אל עבר השלב הבא, משלחת בדותות על ימין ועל שמאל תוך הקרבה הכרחית של מאות מטובי ציפורינו בדרך החזירית אל הליטני. כמה נכלולי מצד גאוני חברת רוביו לייצר ציפורים מתאבדות כמכונות הרג, וליצור התמסרות אמפתית לטבען הקרבני במוחם הצייתני של 18 מיליוני המשתמשים העיוורים, ואני בקרבם. מצד שני, איפה עוד תינתן לי הזדמנות הפז לשכלל את יכולות הירי, היירוט, כיבוש היעדים, ההתבצרות, החשיפה, הטלת הסגר, הכיתור, הביצור טוהר הנשק וההפגזה – כישורי חובה לוקאליים, שלמרות שנולדנו לשלום, אנחנו זקוקים להם עד נשימת אפנו האחרונה. ואחרי הכול: איפה עוד אוכל ללמוד פיזיקה בצורה כה יעילה (קריאה נרגשת לאנשי התוכנה: הוסיפו רובד גרעיני). מזל שיש לי אייפוד טאץ'.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: שירי הראל אלבו ← מטריות מתות