הדיאלוג הפרטי שלנו עם המחשב הוא לא עניין של מה בכך. שנים של מערכת יחסים עם הדסקטופ הפרטי מייצרות סביבת עבודה שמורה ומוגנת שמכילה את כל תכונות האופי שלך בתוך רזי התוכנה. זה אולי מסביר מדוע תמיד מקוננת אצלנו חרדה קשה בכל הנוגע לאיבוד תוכנה, לנפילת המחשב. המחשבה על התחלה מחדש בסביבה עקרה ונטולת אישיות היא בהחלט מפחידה.
בעידן בו אנחנו כבר מזמן עובדים בקיצורים, יש יופי בהפרטת הפעולות הטכנולוגיות – בהמצאת קיצורים שהם לא הדיפולט של התוכנה. החזרה על פעולות מוכרות מייצרת אצלנו תחושה של נוחות, של ריכוז בעבודה עצמה ולא בכלים שמובילים אליה. כשיש כלי עבודה אישיים, הריכוז מאפשר להבדיל בין המלאכותי, הסטרילי לבין האישי, העקום (במובן הטוב של המילה). לעבוד באמצעות המחשב ולא מתוכו. האם יש דבר כזה?
המחשב מקבל פקודה למרכז את הלוגו לעמוד, אבל העין לא מסכימה – היא חייבת להזיז עוד קצת שמאלה – עד שיורגש איזון אמיתי, ידני. ברגעים של הזזת האובייקטים על פני הקנבס, מתרחשת התנתקות מופלאה: יציאה מתוך הפעולה הפיזית למקום שהוא אך ורק בתוך הראש. פתאום מגיעה הטעות המקרית – נס מופלא שמייצר הזדמנות – מעין קריאה ליציאה מהקווים. פעולת האנדו הכרחית לנו מכיוון שרק לאחר שהיינו במקומות האסורים, אפשר להתקדם לדבר החדש. כמו בשיטוט בעיר, הלכת בכיוון הלא נכון – אבל נתקלת בדרך במשהו שיקח אותך הלאה.
יש הרבה נועם במרובעות של החשיבה המחשבית. כבר כמה פעמים יצא לי לחלום בלילה על הזזת שכבות של מידע, על מחיקה ואנדו – תבניות החשיבה האלה פלשו לתת מודע שלי כי אימצתי אותן אצלי בראש כחלק מתהליך היצירה. זאת השירה היומיומית שלנו, המקום בו אנחנו מייצרים מציאות. אין ממש הסבר מדעי מדוע יש ימים בהם הפעולה הזאת של ריכוז עילאי מולידה יצירות מושלמות, ולעומת זאת יש ימים בהם היא סיזיפית וחלולה.
ללא ספק אנחנו מוזרים, המעצבים. הסדר שאנו מייצרים הוא בעיקר בראש שלנו – איזו הרמוניה דמיונית שמעניקה לנו הרבה נועם ושלווה במקום כמוס ולא נודע על ידי אחרים.
מעניין האם אי פעם נוכל בעזרת הקידמה לעשות אנ-דו גם בחיים. נוכל לטעות כמה שנרצה ותמיד יהיה אפשר לתקן. מה שנקרא no regrets.
מקסים, תודה.
בעיקר אהבתי את זה: "פעולת האנדו הכרחית לנו מכיוון שרק לאחר שהיינו במקומות האסורים, אפשר להתקדם לדבר החדש."
עמדתי להיכנס לתגובות ולכתוב שאהבתי את המשפט שדנה אהבה. ואז ראיתי שדנה כבר כתבה את זה.
זה אולי לא צריך להפתיע. אבל בכל זאת זה נגע בי שהתגובה הפנימית שלי לא הייתה רק שלי – אלא שיש כאן איזה משהו משותף.
רק רציתי לשתף את זה.
כתבת יפה אבל אותי, באופן אישי, המחשב מעצבן. כלומר, אני מתה על המק שלי, אבל הרבה פעמים כשאני צריכה ליצור בפוטושופ, עודף האפשרויות מכריע אותי.
אני יכולה לשבת שעות ולהזיז שכבות מפה לשם, לעשות save as לעשר אפשרויות ולגלות ביום שאחרי שהגירסה הראשונה היתה הכי מוצלחת.
אני מאד מזדהה עם קרן. אצלי לרוב 40 גרסאות save as ואני נשאר עם הראשונה. או שאני משנה וכל פעם שומר ומשאיר גירסה קודמת – ואז נשאר עם האחרונה :)
אין ספק שצומח פה מדע חדש – פסיכולוגיה של משתמשי מחשב וממשקי משתמש.
Pingback: דן גלברט (2000-1918)
חשבתי שרק אני מחפשת את פקודת האנדו בחיי היומיום שלא קשורים למחשב… נחמד לדעת שאני לא לבד. אין ספק שאנחנו קצת פסיכים…
בזכות דבורה מורג הגעתי לאתר זה.מרתק. שפה חדשה.אני חובבת שפות.מבינה כמה מילים כמעט מכל שפה. נורית קוניאק מאתגרת אותי ללמוד…
טובה!
טוב לראות אותך כאן! אנחנו לא מכירים אישית אבל אני נמנה על חבר מעריצי הגלריה שלך כמקום שמניע את התפתחות האמנות בארץ ומקדם אמנים צעירים.
היי,
אותי תפסה דווקא הפסקא הזו:
"ללא ספק אנחנו מוזרים, המעצבים. הסדר שאנו מייצרים הוא בעיקר בראש שלנו – איזו הרמוניה דמיונית שמעניקה לנו הרבה נועם ושלווה במקום כמוס ולא נודע על ידי אחרים."
הרבה פעמים אני נתקלת בדברים שאני לא יודעת להסביר מדוע נכון לעשות כך או אחרת. מדוע זה טוב ככה ואיך להפוך משהו שהוא לא טוב למשהו שטוב. אני רק יודעת לעשות את זה בעצמי. לחפש עד שאני מוצאת את מה שמסתדר לי.
כמעט אף פעם אין לי רציונליזציות שעומדות מאחורי הבחירות, אבל בסופו של דבר התוצאה מדברת בפני עצמה.
הבעיה מתעוררת כאשר אני מנסה להסביר את ההחלטות שלי ללקוח / לבוס, או מנסה לעזור לקולגה לשפר עבודה. אני פשוט לא יודעת להסביר. רק לעשות בעצמי.
יכול להיות שזה קשור לעובדה שמעולם לא למדתי במוסד אקדמי, אבל יש לי הרגשה שגם יוצאי מוסדות כאלו לא יודעים כמעט כמוני את התשובות לשאלות האלו.
Pingback: מוצג א’: ללא כותרת « reDesign