בית-הספר היסודי שלמדתי בו נסגר והוקם במקומו בית ספר לתגבור לימודי יהדות, אם תרצו: בית ספר לשורשים.
את הלוח עם שמות בוגריו הנופלים של "סטון" השאירו כגזע המחפש להכות שורשים במקום בו נעקר עץ אחר. לצד הגזע החדש מוטלים פירותיו הקטופים של קודמו, והם הולכים ודוהים.
היה ליד בית-הספר עץ מסוג "עץ", אחד מתוך שורת עצים מאותו סוג בדיוק שהחלטתי שראוי להיות מיוחד וטיפחתי בדרך לשעורי פסנתר. טיפוח בן עשר שנים שכלל ליטוף של הגזע ותחינה שיפיל גוזל פצוע וחסר אם שאוכל להציל. זה קרה בשנות השמונים (עם זליגה בת ג' שנים אל התשעים) ברחוב וולטה העילית. אין יותר ארץ כזו וולטה העילית. הרחוב נקרא על שם מקום ששינה את שמו בדיוק באותן שנים ונותר עם המחווה הזו כמיותרת, שמו המיושן מתנדנד תלוש בעיר רחוקה בארץ רחוקה, כמו צמרת עץ שנותרה באוויר ללא חיבור אל הקרקע, ללא גזע וללא שורשים.
עכשיו הסתכלתי בגוגל מפות לחפש את העץ וראיתי שגם הוא כבר לא שם.
עולם הולך ונעלם….או מתחדש כל הזמן?
געגוע הוא רגש נשגב, ואיך אפשר בלעדיו?
אהבתי את געגועייך יקירתי
בקרוב (כלומר בשנה הקרובה) פרוייקט "ילידה שתולה" יצא לדרך באופן נרחב, בתחילה באינטרנט.
אני מקווה שתסכימי לפרסם את הפוסט הזה גם שם.
התחושות שכתבת יחד עם הציל/יור כה פיוטיים ואני ממש מרגישה את השורשים של העץ, שלך, של המקום ושל העתיד.
תודה
תודה,
שרה, אכן הגעגוע הוא צער מתוק.
עידית, אשמח לשמוע עוד על הפרוייקט, ספרי לי.
פעם לא היו כורתים לעיתים תכופות כל כך עצים, רק כדי להביא משהו אחר במקום/להוסיף/לשנות/לחדש/לבנות.
פעם, מה שהיה לנו, היה מספיק טוב בשבילנו, להרבה הרבה זמן.