אם בוחנים מקרוב את דוגמת ההדפס הכאוטית של חיי ניתן להבחין בשתי חזרות ברורות. תה וקפה (הקפה הוא סיפור אחר). לוקח לי בין שלוש לחמש וחצי שעות להכין לעצמי כוס תה, בממוצע ארבע ורבע.
הצמא נושא אותי אל המטבח או אל פינת הסטודיו. שוכחת למה הגעתי לפה, מתבוננת וחושבת מה יכולתי לרצות במקום הזה? נזכרת בדבר אחר ועושה אותו. תוך כדי הדבר האחר נזכרת בצמא ונחושה לסיים עם זה! מפעילה את הקומקום ומחליטה החלטה חדשה, להיות יעילה ולנצל את זמן הרתיחה לדבר אחר. צלילי מחאה מהקומקום רומזים שאין מספיק מים לכוס תה הגונה ואני שופכת אותם, כי אם יש רק מעט הם בטח ענתיקה. אני ממלאת מחדש והולכת לי אחרי ששכחתי ללחוץ על המתג. צמא חדש מעיר אותי לחמם את המים. כשאני יעילה (אלו המקרים של שלוש שעות) באותה נשימה גם אשטוף לי כוס (זכוכית גדולה, עדיף גבוהה מזכוכית דקה ככל האפשר) אקרע את עטיפת השקיק, אניח פנימה ואפילו אמלא. אבל אני יודעת שארבע דקות לוקח לעלעלים להגיע לכדי מיצוי ומפני שאני לא רוצה לבזבז ארבע דקות יקרות מחיי אני הולכת לדבר אחר. גם אם נשארתי ליד התה כשהוא מתמצה, זה חם מדי, שוב לחכות. כשאני חוזרת אליו הוא קר. אני מרתיחה שוב את המים ומוסיפה וזה דליל ולא מספיק חם. שופכת. מתחילה הכל מחדש. לפעמים אני מתייאשת ושותה מים.
בתמונה: תה #2, צילום, 2012
כמה ימים שהסתכלתי בצילום הזה, לפני שקראתי, וכל הזמו הוא היה נראה לי כמו גאולה. כמעט ארכיטקטורה. והטקסט משלים היטב את חבלי המשיח שלפניה.
ועוד – מדהים הקשר בינו לבין סדרת עבודות צהובות שלך מלפני כמה שנים כאן באנטייטלד.
:) לא חשבתי על זה. מסתמן סיכוי שאחזור לתקופה הצהובה שוב.