אפשר לכתוב על זה דוקטורט, אבל צריך יהיה לחלק לקוראים המלומדים שקיות הקאה.
זו הכלאה לא קדושה בין פרסומת ל"סרט תיעודי" (documercial), זה אימפריאליזם תרבותי יהיר, חסר בושה ואידיוטי. סרט אונס. אני לא מצליח לכתוב על זה משהו רהוט ומלומד. זה פשוט מעצבן אותי. גס ואלים מכדי להתעלם מזה, מגעיל מכדי להתייחס לזה בכובד ראש.
תראו לאן הולך עולם הפרסום, תשבעו באמא שלכם שאתם לא תשתתפו בשום דבר שדומה לזה, תסבירו לקולגות שלכם או לתלמידים שלכם או לילדים שלכם איך התרבות שהם חיים בה שוקעת לשפל עמוק עוד יותר ואל תתפלאו בפעם הבאה שאתם שומעים על עוד זמר מפורסם שחזר בתשובה.
http://youtu.be/02Wl2auPUL4
זה סרט דוחה. ובאמת אפשר היה להשחית עוד לא מעט מילים עליו, אבל אין בהן צורך.
בואו נרעיל את כל העולם!
Saturday Night Live צחקו על זה (מקווה שהסרטון עובד מחוץ לארה"ב): http://www.eatmedaily.com/2009/01/saturday-night-lives-snl-burger-king-whopper-challenge-parody-video/
קבל עוד התעללות של ברגר קינג בלקוחות שלה
http://www.bk.com/en/us/campaigns/whopper-freakout.html
ולגבי הוופר וירג'ינס, משרד הפרסום מצא דרך מאוד מקורית לקיים מבחן טעימה אופטימלי, אני חושב שהמילה אונס קצת מוגזמת.
היו הרבה דיונים על הסרט הזה, גם בטוקבקים פה הדעות חלוקות http://www.guardian.co.uk/media/organgrinder/2008/dec/04/advertising-food
אונס? בושה? שקר?
אני הייתי משאיר את התגיות האלה לסיקור המשפט של הנשיא קצב. לדעתי יש פה קמפיין לגיטימי ומוצלח ביותר שמקיים את מבחן הטעימה האולטימטיבי. דרך אגב ברגר קינג אלופים בפרובוקציות. אפשר לפגוש פה עוד שניים –
http://www.youtube.com/watch?v=YI4uzOAtPiE
http://www.bk.com/en/us/campaigns/whopper-freakout.html
זה מזעזע.
שימו לב לדקה 2.42 ..שומעים גניחה ברקע או שאני מדמיין?
מזל שישבתי על הכסא, כי אחרת הייתי נופלת כשהקריין מספר שיש אנשים שאין להם טלוויזיה, והם גם גרים מחוץ לאמריקה. כמה ברור שגם הם יראו מוזר, בהתאם.
…הי, גם אני תואמת את הסטיגמה, וואו, הסרט האיר את עייני. תודה
עפר – תודה שהבאת לתודעתי את המעשה המשפיל והדוחה הזה.
לדברי אייל:
אונס? בטח אונס! אלא מה? האם לאותם טועמים הייתה ברירה אחרת מאשר לענות "טעים" על השאלה: "נו, איך זה, טעים?", שכוונה אליהם כמו אקדח לרקה?
ואני לא מדבר על אלו שהיו צריכים להשוות, אלא על החלק השני – אלה שרק צריכים להגיד האם טעים או לא טעים.
אבל על החלק הראשון – כמה אוריינטליזם / קולוניאליזם במבט שהסרט מפנה ל"ילידים". אפשר לשים לב בחלק מזוויות הצילום לצילום מלמעלה, מתנשא. האם המלביש/ה של צוות הצילום לא עשה כל מאמץ לפטור את הילידים משארית ג'ינס או טי-שירט שאיכשהו הסתננו ל"סוף העולם" אליהם, ברוב טובו ובאומץ רב, צוות הצילום חשף אותנו? האם לא עשה מאמץ להלביש אותם במיטב מחלצות החג שלהם?
ועל כך יאמר אונס – ולא רק אונס, אלא גם "לפני שאני אונס אותך, לבש/י בבקשה את הביריות האלה או שאני יורה בך."
ולקצת אקטיביזם – מי שמסכים לביקורת – אנא הגיבו לסרט היוטיוב בשלילה חריפה.
יש הבדל בין הפרובוקציות של ברגר קינג כמו – "הקרבת" חברים בפייסבוק לבין חוסר שיקול הדעת ביציאה של הפקה כמו בסרט שעופר שם במחשבה שלו.
לא שמחיקת חברים בפייסבוק במטרה לקבל המבורגר חינם היא משהו בעל ערך חברתי אבל היא שונה ערכית בעיני מגועל הנפש הזה וההתנשאות שרואים כשאנשים מציגים את הקושי בחיבור בלוני הגז במקומות השונים. יכולת עשיית הטלוויזיה של האנשים האלה ויצירת הדרמות וה-suspense היא פאתטית, מביכה, מעליבה. ובסופו של יום, היו שם אנשים שהושפלו והוגכחו למטרת קידוש הוופר.
אייל, אני רוצה לשאול אותך משהו:
מה הם הקריטריונים לפיהם אתה שופט קמפיין פרסומי?
איך אתה מגדיר "קמפיין לגיטימי ומוצלח ביותר"?
הי עופר
קריטריון מרכזי לבחינת קמפיין הוא כמות השיחה שהוא מייצר.
פרסומת קריאטיבית ככל שתהיה (ולא משנה באיזה מדיה) חייבת ליצור שיחה שתחרוג מגבולות המדיה שלה ומשרדי הפרסום עסוקים היום מאוד בפיצוח הנוסחה הזו .
הקמפיין הנ"ל הוא אכן מאוד שנוי במחלוקת ואינסוף כתבות נכתבו עליו. אפשר לראות פה לדוגמא כתבות בגרדיאן http://www.guardian.co.uk/media/organgrinder/2008/dec/04/advertising-food
ובטלגרף http://www.telegraph.co.uk/news/newstopics/howaboutthat/3546969/Burger-King-under-fire-for-Whopper-Virgins-taste-test-challenge.html
(שווה לקרוא את הדיון בטוקבקים) ובחיפוש בגוגל לביטוי המדוייק whopper virgins מגיעים ל 118,000 תוצאות. דרך אגב הקמפיין יושב בול על חזון משרד הפרסום של ברגר קינג שאחראי על הפרוייקט
(קריספטין קריספין פורטר ובוגוסקי) . We think it's anything that makes our clients famous וחשוב גם לציין שהקמפיין הנ"ל זכה בפרסים רבים, בין השאר במדליית זהב בפסטיבל הפרסום של
של ניו יורק, אחת התחרויות החשובות בתחום.
וזה מגדיל את המכירות? או רק מעצים את הפרסטיג'ה של משרד הפרסום? זה משנה מה אומרים על הקמפיין או שהעיקר שידברו? רוב הטוקבקים שקראתי על הסרטון ביוטיוב היו מאוד שליליים, לא ניראה לי שמי שכתב אותם רץ מיד אחר כך לסניף הבורגר הקרוב לביתו. וחוץ מהרבה דיבורים על הפירסומת, יש עוד קריטריונים לקמפיין טוב?
תראו את זה:
http://www.guardian.co.uk/lifeandstyle/gallery/2009/sep/22/food-advertising-v-reality
עפר,
נראה לי שהשאלה היא פחות האם זה מגדיל את המכירות – כי כן יש אימרה שאומרת שכל פרסום מגדיל אותן as long as they spell my name right. ואז אפשר להתווכח עד מחרתיים אם זה כן או לא מגדיל לברגר את המכירות. לדעתי זה פחות מעניין.
מה שהרבה יותר מעניין בעיניי היא מה שסיימת איתו – האם הקריטריונים המוסריים אינם קריטריונים ל"קמפיין טוב"? האם לא ראוי שכל אדם שעוסק בכל מלאכה יחשוב גם על ההשלכות היותר רחבות שלה, ולא רק על המטרה הכלכלית שאותה הוא משרת?
מסכים עם אבנר שכל אדם בכל מלאכה צריך לחשוב על ההשלכות הרחבות של מה הוא עושה
ואנשים בפרסום לעיתים שוכחים את הכח שמפקידים בידיהם.
…………..
הנה עוד דיון על הכוח של הפרסום
http://www.yr.co.il/blog/?p=4731
עופר, תראה את זה:
http://www.funtasticus.com/2008/03/24/advertising-vs-reality-a-product-comparison-project/
100 מוצרים. גם שווה לראות את הלינק של המקור.
אפתח בסגנון דומה לזה של מבקר הפרסומות.
מה מניע את מר כהנא? הקנאה! שחורה, מרה וקשה. יכולותיו היחידות הינן לקדם את דעותיו הפוליטיות/חברתיות הפשיסטיות.
לכן, הוא נדרש למילות גנאי כל-כך רבות וחריפות. שום יצירתיות, שום כישרון, רק קנאה בוערת במי שמוכשר יותר.
אין להסתפק בהטלת צואה מילולית. צריך לנמק, להבהיר, לתקשר – מבלי לעשות שימוש באוצר המילים של ז'דנוב או שטרייכר (מי מהם שקרוב יותר למר כהנא בסגנונו).
ועכשיו בשפת בני אדם. אפשר לנתח את הסרטון בכמה רבדים. אפשר לאהוב או לשנוא.
לא ניתן לומר שאין כאן יצירתיות. הפרודיה של SNL באמת מצחיקה. צריך רק לזכור שקל נורא לעשות פרודיה/סטירה. הרבה יותר קשה ליצור משהו מקורי.
בסופו של דבר, מעבר לקנאה, בולטת אצל מר כהנא ההתנשאות הגזענית על המשתתפים בסרטון. הם לא מטומטמים, הם לא נחותים, גם אם אינם משכילים ודוברי אנגלית – גם להם תרבות משלהם. מותר להם לקבוע אם טעים להם ואם לאו. הרי בקלות ניתן לדמיין סרטון דומה שבו נופיע אנו, בשעה שיציעו לנו לאכול מאכלים שמעולם לא טעמנו או שנראים לנו בעייתיים. תן לאירופאי להשתמש במקלות אכילה בפעם הראשונה בחייו…
חיים, בגדול אתה צודק, אני אכן מקנא לפעמים בלא מעט אנשים מוכשרים ממני. אבל במקרה הספציפי הזה, זה לא בא משם. ובאמת הניסוח שלי היה בוטה אבל כוון כנגד פרסומת שעומד מאחוריה תאגיד גדול וחזק, ואילו אתה תוקף אותי באופן אישי. לא נורא, אני סולח לך.
–
אני מבין שאתה לא מסכים איתי. אתה רואה כאן פרסומת מוצלחת, לגיטימית, משעשעת, יצירתית, ללא שום רבב מוסרי. תתעלם רגע מהדעות הפשיסטיות, מהבעיות הנפשיות ומהסגנון הקלוקל שלי ותנסה להבין מה הבעיה – שלי, של אלה שהגיבו כאן ושל עוד רבים אחרים – עם הסרטון הזה.
מי שמתייחס ביהירות למשתתפים בסרטון הם יוצריו ולא מבקריו. וחוץ מזה יש כאן כשל לוגי – הרי טעם הוא עניין אישי, לא? אם מליארד אנשים יגידו לך שסנדלים מטוגנות זה טעים – אתה תרוץ לאכול את זה?
עד כמה אתה באמת יכול לסמוך על ה"תחקיר" של בורגר קינג? אם התוצאות היו אחרות הם היו מפרסמים את זה?
השם של הפרוייקט הזה חושף את המטרה האמיתית שלו—ואותו לא אני המצאתי—לבתק את קרום הבתולים של אנשים שהג'אנק פוד טרם פגע בהם. אחרי שהם ומתחריהם גרמו ליותר מ-60% מהאמריקאים לסבול מהשמנת יתר עכשיו מגיע הזמן לכבוש את שאר העולם.
אגב קנאה. The Persuaders היא תוכנית תיעודית מצויינת על תעשיית הפרסום – שהפיק ערוץ Frontline המשובח.
עפר, אני לגמרי איתך. בתור הקדמה אני אומרת את זה. אבל אני מוטרדת מזה שבשביל להעביר מסר היום נדרשים הכוחות האפלים האלה. נגיד היום היית רוצה לשכנע את כולם שצריך להיות שלום במזרח התיכון. איזה כלי שיכנוע חברתיים יש? איך מעבירים מסר? איך חודרים את מעטה קהות החושים של החברה שלנו?
ברור שאני לא רוצה קמפיין בתולי פלאפל במזרח התיכון, אבל אני מוצאת את עצמי שואלת שאלות. ואם אתה כבר פה, אז אני יכולה גם לשאול אותך.
איפה האימפריאליזם? בזה שחלקו פיסה תרבות אמריקאית עם תרבויות שונות?
אם אתה רוצה לדבר על אימפריאליזם תרבותי, תדבר על פתיחת סניפי ברגרקינג בכל חור.
אם היינו עכשיו בשנות ה-80, אולי התגובה שלך היתה הגיונית באיזשהו אופן, הדומיננטיות האמריקנית היתה הרבה יותר בולטת בכלי התקשורת העולמיים ובכלכלה העולמית עוד יותר.
אבל ממש קשה לדבר על כל סוג של הכנעה תרבותית בעידן הנוכחי. ההשפעות הן הדדיות ומבוזרות מדי בשביל לדבר במונחים של אונס תרבותי.
הבעיה העיקרית בסרט היא אכן העובדה שהוא מתחפש לסרט תיעודי. אמנם יש לו מאפיינים תיעודיים מעניינים של חשיפת המובן מאליו, אבל הוא חף כמעט לגמרי מביקורת למושא שלו.
הטענות שלך מעבר לכך, הן מתלהמות ובנאליות. פשוט הקאה של ידע מעורפל בפילוסופיות פוסט קולוניאליסטיות. כך שבאופן אירוני,האונס היחידי בהקשר הזה הוא השימוש שלך במושג אימפרליאזים תרבותי.
טליה –
דווקא היום יצא לי להתקל בדרך קצת פחות אפלה להעביר מסרים.
http://www.orangerockcorps.co.il
אני לא חושב שהכל יפה וטוב בפעולה של אורנג'. המחשבה של אפשר לבוא ל-4 שעות וללכת, לא לשמוע או לחשוב יותר על המקום, היא לא מקיימת (sustainable). אבל בכל זאת – אני נוטה להאמין שמי שלקח חלק בפעילויות שלהם חווה תחושה של נתינה, ולו לדקה או שתיים מתוך ה-4 שעות שהוא היה "חייב לוותר עליהם לטובת כרטיס להופעה".
אלי –
עזוב רגע את המושגים. כן איפריאליזם או לא אימפריאליזם. הבט רגע במבט של קולנוען – איך מציגים את הדמויות בסרט? איך המצלמה מסתכלת עליהם? איך העריכה משתלבת באופן ההצגה שלהם?
אם אתה באמת חושב שהסרט מסתכל עליהם בגובה העיניים – אין לי מה להגיד. אם אתה חושב שהוא מתנשא עליהם, I rest my case.
אבנר – שמעתי על הפרויקט הזה והוא מריח לי בדומה לתוכנית של חיים הכט. יש טעם נפגם בעיני באנשים שעושים בגלל שהם צריכים, או אנשים שעכשיו עושים מעשה טוב ברחוב כי הם מפחדים שאולי חיים הכט מצלם אותם. נכון שבמבחן השורה התחתונה נעשה מעשה טוב, עזרו לאנשים. אבל המוטיבציה בעייתית והשינוי הוא לא עמוק.
אפשר לומר כמובן שמישהו שהתנדב פתאום ראה את התגמול האחר של העזרה, ולמד מהמפגש ואולי לקח איתו משהו. לא יודעת עד הסוף מה אני בדיוק חושבת על זה.
טליה – אני מסכים איתך לגבי הביקורת על התוכנית של הכט. אני גם מסכים שבפעילות של אורנג' השינוי הוא לא עמוק. אני כן מאמין שאנשים – אולי רק חלק – לקחו משהו מחוויית הנתינה/עשייה.
עוד משהו שפסול מאד בעיני אצל הכט זה הכפייה. אצל אורנג' יש "מעשה טוב" שנובע ממוטיבציה אחרת, בדיוק כמו אצל הכט. אבל בשונה מאצל הכט – זה לא נעשה באמצעות הכח של התקשורת _להביך_. ובמצלמה נסתרת. באופן שאין לך שליטה עליו. אלא זה נעשה בהסכמה. אולי לא ממש מתוך רצון לתרום – אבל לפחות הכל על השולחן: "נותנים – מקבלים." זהו הסלוגן שלהם והוא מתמצת. אצל הכט אני מרגיש שהוא ממש גוזל מאנשים את החירות להתנהג כמו שהם רוצים – כי אפילו אם הם רוצים להתנהג מכוער יש להם זכות לעשות זאת.
אבל בכל מקרה – הבאתי את הדוגמא בהקשר של קמפיין – וכקמפיין אני בטוח בזה שזה יותר טוב מקמפיין הוופר, אבל גם מהרבה קמפיינים אחרים.
מסכימה בהחלט על ההבדל המהותי בין הרצון של התוכנית של הכט להביך ובין הקמפיין של אורנג'.
אלי – בקשר לתרבות אמריקאית ואימפריאליזם.
–
אני מודיע לכם שארצות הברית היא ללא ספק ההצגה הכי מוצלחת בשטח. ככל שהיא אלימה, אדישה, שופעת בוז, חסרת חמלה, היא גם מבריקה ביותר. בתור סוכנת מכירות היא יחידה במינה, והסחורה המכירה ביותר שלה היא אהבה עצמית. זה שילוב מנצח. הקשיבו לכל נשיאי ארצות הברית מבטאים את המילים "האומה האמריקאית", כמו למשל במשפט "אני אומר לאומה האמריקאית שהגיע הזמן להתפלל ולהגן על זכויותיה של האומה האמריקאית ואני מבקש מן האומה האמריקאית לתת אמון בנשיא שלה לקראת הפעולה שהוא עומד לבצע בשם האומה האמריקאית".
אסטרטגיה זוהרת ממש. השימוש בשפה נועד למעשה להשעות את המחשבה. המילים "האומה האמריקאית" מספקות כרית מרגיעה ולוטפת של בטחון. לא צריך לחשוב. רק תתרווח על הכרית. הכרית אולי מחניקה את האינטיליגנציה ואת החשיבה הביקורתית, אבל היא כל כך נוחה ורוגעת. זה לא כולל כמובן את 40 מיליון האנשים החיים מתחת לקו העוני ואת שני מיליון הגברים והנשים הכלואים בגולאג הרחב של בתי הכלא הפרוש על פני ארצות הברית.
—הרולד פינטר, נאום לרגל קבלת פרס נובל לספרות [2005], בתוך אמנות, אמת ופוליטיקה, הוצאת רסלינג
ואם אתה מתעניין באימפריאליזם – תרבותי, כלכלי וצבאי אז ממולץ לקרוא את דוקטרינת ההלם של נעמי קליין, אם עדיין לא עשית את זה. וכמובן גם את No Logo המעולה.
אז אסטרטגיית התשובה שלך היא להתמודד עם טענת הבורות ולא להתייחס לעניין?
אם תשים לב, אתה מבצע את אותו חטא שפינטר מייחס ל"אומה האמריקאית" כשאתה חוזר על מנטרת האימפריאליזם שלך.
זה לא מספיק לחתור תחת סימן אחר, רק כדי להחליף אותו בעוד סימן. ההגות היא לא כלי להסברת המציאות, ולא כלי להבניית המציאות, היא כלי לדיאלוג עם המציאות.
ולכן, הייתי שמח אם היית מסביר באופן מפורט את הכוונה -שלך- באימפריאליזם תרבותי, וכיצד הוא מתבטא בטקסט התרבותי שחלקת עימנו.
אבנר- תשים לב, למשל, שהטענות שלך לגבי צילום מלמעלה לא מאוששות בסרט. בזמן מבחני הטעימה מצלמים את הטועמים בגובה העיניים. כשמראים אותם מחוץ למבדקים נקודות המבט מגוונות, וכוללות בעיקר גובה עיניים ומדי פעם אפילו זוויות נמוכות ('אפיות').
אני מסכים שישנה אובייקטיפיקציה מסויימת של הטועמים, אך לא התנשאות. לדעתי האובייקטיפיקציה היא חלק מרטוריקה של "מידוע" מבחן הטעימה, לא מעבר לכך.
אלי –
אני מניח שעל מנת להוכיח את הטענות שלי אצטרך לעשות סקירה מקיפה יותר של השימוש בכל אמצעי המבע הקולנועיים בסרט – וגם אח"כ יהיה ניתן לחלוק על הניתוח שלי. לגיטימי לגמרי.
אביא כרגע רק עוד טיעון אחד, ולא אתחיל בכתיבה של מאמר ארוך – ואשמח לתגובתך עליו. מדוע האנשים בסרט לבושים בתלבושות החג, או התלבושות המסורתיות שלהם (לא תמיד, אבל הרבה מאד?). האם אינך חושב שהם נתבקשו להתלבש כך? אם הם נתבקשו – מה משמעות בקשה זו בקשר לדיון שלנו?
לי זה נתפס מיד כאוריינטליזם (במובן שעל מנת להבנות את הזהות של הצופה הוא חייב קודם כל לבדל את עצמו ממה שנושא ערכים אחרים/נחותים משלו.)
אונס? לא הגזמתם קצת?
.
במה זה שונה מהבוסית שלי ששואלת אותי איך השמלה החדשה ואני אנוסה לומר שהיא יפה?
.
בואו נשים דברים במקומום: הם נתנו לאנשים שלא טעמו המבורגר מימיהם, לטעום אחד. ביג פאקינג דיל.
.
מכאן ועד קריסת החברה האנושית המרחק עוד רב.
.
בקשר להקשר הפרסומי – מי נפגע? היא אפילו לא באותה הקבוצה עם הפרסומות שגורמות לילדות להרעיב את עצמן כי הן לא נראות כמו קייט מוס.
.
אני מפספסת כאן איזו משמעות רחבה יותר? כי אני לא רואה את הדברים שאמרת כלל וכלל נובעים מהסרטון.